לכבוד ועידת אנאפוליס חילק מרכז פרס לשלום בשבוע שעבר את המשחק "PeaceMaker" של אסי בורק ואריק בראון. המשחק חולק ל-100 אלף ישראלים ופלשתינאים כדרך לקרב הבנה ושלום אך גם כדי לזכות בפרסום בדרך קצת פחות שגרתית. רון פונדק אף הבטיח ל-TheMarker לחלק "עותק של המשחק לכל אחד מהמנהיגים והמשתתפים בוועידת אנאפוליס, ובהמשך התכנון הוא לקיים סדנאות בבתי ספר סביב המשחק". מה גדול היה השעשוע שלי לגלות את דיסק המשחק נושר מדפי עיתון "הארץ". אחרי הכל, קשה לי להאמין שרוב קוראי "הארץ" צריכים שיכנוע מיוחד כדי לתמוך בשלום.

הסכסוך וספיחיו השונים כבר סיפקו חומר למשחקים לא מעטים, כמו "אינתיפאדה" העתיק, שעורר סערה בשלהי שנות ה-80, "Ash Under" הסורי, שיצא מעברו השני של המתרס והמטרה בו היא לחסל את האויב הציוני, ו-"Conflict Palestine" (עוד על המשחק האחרון).

ב"פיסמייקר" השחקן יכול לבחור אם להיכנס לנעליו של ראש ממשלת ישראל או של יו"ר הרשות הפלשתינית, ומהמשרות הרמות הללו עליו לחצוב נתיב לשלום, בעזרת תמרונים לא פשוטים בין הכוחות השונים הפועלים בזירה העולמית והקיצוניים מבית ומהבית השכן. כל העת גם מרחפת מעל ראשו חרב דמוקלס של דעת הקהל, שבכוחה לגרום לו לפנות את מקומו לנבחר הציבור הבא.

כיאה לאזור, אין הנחות או דחיות. המשחק מתחיל עם המחזה המוכר של פיצוץ אוטובוס בירושלים - הרוגים, פצועים וזעם ברחובות. מנקודת פתיחה כזאת קצת קשה לזנק ישירות לתוך תהליך השלום בשורה מהירה של מחוות. למעשה, המשחק מזכיר כי "Peacemaker" הוא גם שמו של אקדח מפורסם (של חברת קולט), והדרך לשלום רצופה לא רק ארוחות צהריים ארוכות ונאומים משעממים.

בארגז הכלים העומד לרשות שני המנהיגים אפשר למצוא, לצד צעדים כלכליים, הומניטריים ומדיניים, גם חיסולים ומעצרים של בכירים בחמאס ובפתח, למשל, והזרמה של כוחות כדי להגביר נוכחות בשטח ולמנוע פיגועים. עם זאת, ברור למדי שלמרות המורכבות הכרוכה בדבר, המשחק מציג תמונת עולם מאוד ברורה שבה יש לסכסוף רק פתרון אחד. המתנחלים, למשל, אף פעם לא יהיו בראש מעייניו של ראש הממשלה הישראלי.

המנהיג הישראלי יכול לבחור לשחרר אסירים, עם או בלי דם על הידיים, להקל את הסגרים ולתת יותר אישורי עבודה, והוא יכול גם להקשות על תנועת הפלשתינאים באזור. אולם צריך לזכור שמדיניות של מחוות המשולבת ביד צבאית קשה עלולה להביא לחוסר אמון.

בצד הפלשתיני, יו"ר הרשות יכול לדרוש מישראל הקלות בכל התחומים, לממן פרויקטים מתקציב הרשות או מתרומות (אם המצב הביטחוני יציב דיו), והוא גם צריך להתמודד עם המשוגעים המקומיים שלו.

המשחק זורם ונוח מאוד לתפעול, אף שאפשר לשכוח מאלמנטים שלמים בגלל כמות האפשרויות (והאמת שאפשר לסיים אותו גם תוך התעלמות מאפיק כזה או אחר). עם זאת, לעתים חשים קצת סגורים בסד האפשרויות המוכנות מראש, שממחזרות עצמן די מהר. לדוגמה, הפלשתינאים שיוצאים לפרק חמושים מנשקם, מוצאים פעם אחר פעם אותם שלושה קלאצ'ניקובים, לא בדיוק הצלחה מסחררת ביחס לכמות הנשק המסתובבת בשטחים.

בתחום הגרפיקה, המשחק אולי לא עומד בסטנדרטים המקובלים היום, אבל המפה שמציגה את האזור בסך הכל נעימה למראה והשילוב עם המוסיקה מזכיר את המפה הכללית של סדרת האסטרטגיה המצוינת "Total War". דווקא השילוב של התמונות וסרטוני הווידיאו מפיגועים ואירועים אחרים קצת מוגזם. הוא אולי מסייע לחבר את הקהל הזר לתמונות הזכורות לו מזפזופ בטלוויזיה, אבל למקומיים שכבר שבעו תמונות קשות, השימוש בייצוג כה חד של המציאות נדמה מוגזם וחסר רגישות.

המשחק עושה עבודה טובה בהמחשת המורכבות של המצב, עד כדי כך שהשחקן עשוי למצוא עצמו מרחם על הפוליטיקאים. בשעות הראשונות של המשחק מצאתי עצמי לא פעם תופס את הראש בייאוש ושואל את הפלשתינאים הערטילאיים: "אבל שיחררתי אסירים והקלתי על הסגר, למה אתם מתעקשים להתפוצץ לי בחיפה?" זו אולי הסיבה שהגבתי בחיסולים מהקרקע והאוויר (אבל הם התחילו, אני נשבע). אחרי שעתיים-שלוש תפסתי את הפרינציפ והצלחתי בשילוב של לחץ, מחוות וקצת אלימות להביא את השלום המיוחל. חבל שבמציאות זה לוקח טיפה יותר זמן.