עודד ירון 29.01.08 | 16:45

אני מעתיק משמע אני קיים

יוצרי הסרט "Steal This Film II" בטוחים שאין דבר טבעי ומובנה יותר בתרבות האנושית מאשר העתקה - החל בילדים שלומדים דרך חיקוי וכלה ברשתות השיתוף הפיראטיות
Internet

נראה כי תעשיית הבידור מתחילה להכיר בכישלון המערכה הגדולה שניהלה נגד משתפי הקבצים, ועכשיו היא תרה אחר דרכי פעולה חדשות. אנשי התעשייה כבר הודו בכישלונה של טכנולוגיית מניעת העתקות (DRM), ובתקופה האחרונה אין כמעט דיווחים על תביעות גדולות נגד יוצרי רשתות השיתוף (ביטורנט, אימיול). ואולם מפעם לפעם מסופר על תביעות, שבסיסן מופרך ולבטח מקומם, נגד אתרים או משתמשים יחידים. למשל, הדיווח האחרון על אדם שנתבע רק כי גיבה על מחשבו שירים מדיסקים שרכש.

גישה זו בוודאי אינה מוסיפה מעריצים לתאגידים, שבכל הנוגע לשיתוף קבצים ממילא נדמה כי אין להם כל בעיה להצטייר כמפלצת משפטית. אחרי הכל, הנשק האמיתי והיחיד שנותר בידיהם הוא ההפחדה. פרד וון לוהמן, מארגון החזית האלקטרונית (EFF) להגנה על זכויות האדם באינטרנט, מתאר בסרט "Steal this Film II" מה התעשייה ניסתה לעשות: "מה שהם רצו לעשות זה לתבוע כמה אנשים ולהעניש אותם בחומרה כדי להפחיד את כל האחרים. זה באמת כאילו הם החליטו שכדי להפחיד את כל הכפר, הם פשוט יכרתו את ראשם של כמה מהכפריים וינעצו את הראשים על כלונסאות, כאזהרה לכל השאר".

כל המרואיינים בסרט, כולל דן גליקמן מאיגוד חברות הסרטים של אמריקה (MPAA), מסכימים שכל הפעולות שנעשות היום כדי לעצור את הפצת המידע באינטרנט הן כמו "הניסיון לעצור מים שזורמים בין האצבעות", כדברי אדם ברנס מהאתר free2air.org. גליקמן עצמו מודה בסרט בפה מלא כי אי אפשר לעצור את שיתוף הקבצים. "התפקיד שלנו הוא לעשות את זה קשה ככל האפשר", הוא אומר. "זה טרוריזם של המחשבה", אומר מנגד לורנס ליאנג מפורום המשפט האלטרנטיווי בבנגלור.

מפיצי המידע תמיד נרדפו

יוצרי הסרט, שמכנים את עצמם ,"League of Noble Peers" מנסים להוכיח באמצעות סקירה היסטורית וטכנולוגית רחבה, כי אין דבר טבעי ומובנה יותר בתרבות האנושית מאשר העתקה - החל בילדים שלומדים דרך חיקוי וכלה ברשתות השיתוף האדירות ברשת. הסרט, שמוצע להורדה חינם, כמעט אינו עוסק בתחום הצר של הקרב על זכויות היוצרים, אלא מעלה על נס את ההעתקה והשיתוף. סרטם הקודם ("Steal this Film"), שיצא ב-2006 ועסק ישירות בפעילות התנועה הפיראטית בשוודיה, הופץ גם הוא באינטרנט, ולפי דיווחי הקבוצה הורד 2.7 מיליון פעם. המפיק ג'יימי קינג מספר בבלוג שלו כי 150 אלף איש הורידו את סרט ההמשך בארבעת הימים הראשונים להפצתו, והם אף תרמו כ-5,000 דולר ליוצרים.

הסקירה שלהם נפתחת בשיעתוק ההמוני הראשון, ובסיפור על יוהאן פוסט, שותפו של מדפיס התנ"ך הראשון יוהן גוטנברג, שהגיע לפאריס עם עגלה עמוסת ספרי תנ"ך מודפסים. תושבי העיר, שראו כי הספרים זהים זה לזה, הסתערו על פוסט והאשימו אותו בשימוש בקסמים שטניים. לאורך ההיסטוריה, טוענים יוצרי הסרט, ניסו מדינות ושליטים לשלוט בהפצת האינפורמציה. אולם, לדברי ההיסטוריונית אליזבת אייזנשטיין, מי שנרדף לא היו בהכרח הכותבים אלא מפיצי המידע - המדפיסים, אלה שאיפשרו לטקסטים להגיע לקהל רחב. לורנס ליאנג מפורום המשפט האלטרנטיווי בבנגלור אף מספר כי במקרים מסוימים נכבלו ספרים למקומם והושמו תחת משמר.

בוב דרנטון מאוניברסיטת פרינסטון מספר כי הממסד הריכוזי בצרפת של המאה ה-18, ששיתף פעולה עם גילדת מוכרי הספרים, הביא בעצם לצמיחת הפיראטים הראשונים, שהפרו את זכויות היוצרים. במקרים רבים היו הספרים מודפסים מחוץ למדינה ומוברחים אליה. בגילדת מוכרי הספרים הצרפתית אמנם כינו אותם פיראטים ושודדים, אבל דרנטון מספר כי "הרבה מהפיראטים האלה היו בעצם בורגנים טובים מלוזאן ואמסטרדם, שפשוט חשבו שהם עושים עסקים. אחרי הכל, לא היה חוק זכויות יוצרים בינלאומי והם סיפקו ביקוש".

מי צריך זכויות יוצרים

"פעם תרבות הגיעה ארוזה בקופסאות", מסביר בסרט הפרופסור למשפטים יוחאי בנקלר מאוניברסיטת ייל. "יש בידך משהו - ספר, תקליט, סרט - שאתה יכול לשמור ולא לתת לאחר. כל שיטת התשלומים נבנתה סביב השאלה אם אני נותן לך או לא את יחידת המידע הזאת".

פיטר זונדה מאתר שיתוף הקבצים thepiratebay.org מספר בגאווה כי הדור הנוכחי בכלל לא מבין מה הן זכויות יוצרים, ורובם לא קנו דיסק מימיהם. עם זאת, רק לפני שבועיים הכריז מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס, על מכירת 4 מיליארד שירים ב-iTunes.

יש משהו ילדותי בדבריו של זונדה, שכמו יוצרי הסרט מעלה על נס את השיתוף הפיראטי, ומתעלם לחלוטין מן האספקטים השליליים של ההורדות. באתר הישראלי "עונג שבת", שממליץ על שירים ואלבומים להאזנה וגם מאפשר להוריד אותם, מעדיפים לנקוט גישה מורכבת יותר. "אל תהיו חרא של אנשים", כותב גיא חג'ג', ומזכיר את מה שרוב מורידי הקבצים - כולל יוצרי הסרט - שכחו מזמן: "האמנים עדיין מקבלים חלק מהרווחים על הדיסק שלהם, והאמנות והיצירה שאתה נהנה מהם באה מהם, לא מאף אחד אחר... אם לאמן לא יהיה כסף, הוא לא יוכל לקנות מיתרים לגיטרה, מחשב חדש להקליט בבית, לשלם חשמל ולאכול".

ומה צופן העתיד? "מוסיקה לא התחילה עם הפונוגרף, והיא לא תיגמר עם רשתות ה-P2P", אומר פרופ' בנקלר. יוצרי הסרט והמרואיינים הרבים אינם ממהרים לחזות את העתיד, אבל הם תולים תקוות רבות בשינוי שיתחולל בקהל - מצריכה פאסיווית ליוצרים של היום ומחר. "האיום האמיתי (על תעשיית הבידור) טמון בשינוי האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו כיוצרים ולא רק כצרכנים", אומר ליאנג מפורום המשפט האלטרנטיווי בנאיוויות מפתיעה. הפרסומאים ואנשי השיווק מכנים את זה UGC, ובפשטות - תוכן גולשים.