שי גולדן 04.07.08 | 11:53

להקת הקליק

מחאה אינטרנטית אינה קול צעקה. היא שתיקה ריקה, מפונקת, עצלנית ולמען האמת גם מתחסדת. עושים בה שימוש כי היא אינה דורשת שום מאמץ ושום מחויבות
Social Media | Internet

בדומה לרבים ורעים אחרים, גם אני לא הצטרפתי לקמפיין המחאה האינטרנטי ולא החלפתי את תמונת המשתמש שלי בפרופיל בפייסבוק לתמונתו של גלעד שליט. זה לא שאני לא רוצה בשחרורו של שליט, וזה לא שלא הייתי שמח לחשוב שיום אחד שני האהודים (ברק ואולמרט) ימצאו את עצמם מנהלים משא ומתן על הדבר היקר להם ביותר בעולם עם שני נושאים ונותנים ציניים, אטומים וקהי לב כמותם. זה לא. זה רק שמחוות הסולידריות הריקות האלה נדמות בעיני, הממממ, ריקות להחריד.

אני משוכנע שאנשי ARC אינטראקטיב התכוונו לטוב כשפתחו ביוזמה להחלפת כל תמונות היוזרים וגו'. אני משוכנע שערן גפן ואנשי Y&R אינטראקטיב חשבו גם הם רק על טובת הכלל ועל המטרה המקודשת של החזרת גולדווסר ורגב מציפורני החיזבאללה, כשהגו בזמנו את קמפיין הדממת האינטרנט. אין לי שום תוכנית לרמוז לציניות ממשפחת "תפסו טרמפ על עניין לאומי כדי לקדם את חברת הפרסום שלהם". בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב עלי - עמדת המוצא שלי היא דווקא אמונה תמה בטוהר כוונותיהם של אנשים. אני נרטב רק כשיורקים עלי ושטויות אחרות.

העניין שלי הוא אחר. העניין שלי הוא עם התחושה כי כל מפגני הסולידריות האינטרנטיים האלה משיגים, בעצם, בדיוק את התוצאה ההפוכה. במקום לקדם את שחרורם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, במקום להחיש את המגעים לסיום השבי של שליט, הם מעכבים אותם.

האינטרנט, על כל יתרונותיו בהפיכת החיים שלנו לנוחים, מפנקים, זמינים ומהירים יותר - הופך אותנו גם ליצורים פסיוויים. לפחות בהיבט הפוליטי. זה מאוד פשוט: כשממשלת ישראל פישלה כמו משוגעת ב-1973, מוטי אשכנזי וחבריו ישבו על הווריד של גולדה וחבריה, עד שאלה אמרו "מודים אנחנו" והחזירו את המנדט. כשמלחמת לבנון הסתבכה עד לזרא, משמרות המחאה מול ביתו של מנחם בגין, עם שלטי מספרי הקורבנות המתעדכנים של חיילי צה"ל, זירזו מאוד את ה"איני יכול עוד" המפורסם.

הפוליטיקאים הישראלים של ימינו נוהגים בציניות ובאדנות מצפצפת שכזאת ברגשות הציבור ובהלך הרוח של העם היושב בציון מפני שהם יכולים. הם יודעים שהאזרח הישראלי לא יתייצב מול בית רה"מ לאחר שקרא את דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד ויזעק: "לא נתפנה משבתנו עד שיעבור אולמרט מן הממשלה". הם יודעים שהוא יעדיף במקום זה לכתוב אלף טוקבקים בוואלה!. זה הרבה יותר קל. אחרי זה הוא ידלג למדור הרכילות ויכתוב ב-ICQ לחבר: "הכנסתי למושחת הזה אולמרט באבי אבותיו. כנס, כנס לוואלה! לקרוא". חגיגה לדמוקרטיה, או משהו, לא ככה?

הפוליטיקאים הישראלים יודעים שהם יכולים לעמוד מול המצלמות ולומר "לא אתפטר עד להגשת כתב אישום", דקה אחרי שנחשף שקיבלו מעטפות מפוצצות בדולרים, ולהרגיש עם זה בסדר גמור, כי המקסימום שהם יחטפו מהציבור הוא שלושה פוסטים של מחאה ב-TheMarker Cafe ואולי איזה סרטון מחאה שמישהו יעלה ב-YouTube וישלח לינק לכל החברים, שישלחו גם הם לכל החברים.

ראש הממשלה יודע שהוא יכול לשחק ביו-יו עם רגשות משפחות השבויים כי הכי רחוק שתגיע מחאת הציבור תהיה הדממת האינטרנט לחמש דקות או החלפת התמונה ביוזר של 100 אלף משתמשים. מבלי לפגוע: אהוד אולמרט לא גולש בפייסבוק. כוכבים אדומים וירוקים על פוסטים ב-TheMarker Cafe לא יגרמו לו להזעיק את פורום יועציו ולטכס עצה. למעשה: נהפוך הוא.

האזרח הישראלי בדמוקרטיה החדשה הזאת שאנו מדשדשים בה הוא יצור רדום, פסיווי, שאת עיקר אנרגיות פעילות המחאה שלו מבזבז על כתיבת טוקבקים, בהעברת עצומות מחאה ב-Fwd במייל ובהחלפת תמונות משתמש בפרופיל. זה לא מגרד את קצה הקורקבן השמן של שר הביטחון שלנו. זה לא מחספס בקמט אחד את קצה הקרחת החלקה של ראש הממשלה שלנו. אם זה עושה משהו, בכלל - זה גורם להם להגיד בינם לבינם "ננהג באימפוטנטים האלה ששמנו תחתינו להיות ציבור כפי שנרצה לנהוג. הם יענו את הכל. המקסימום שהם מסוגלים לו הוא מחאה ויראלית ברשתות הווירטואליות שלהם".

לא - מחאה אינטרנטית אינה מזיזה לכלום ולאף-אחד. שנאמר: עובדה. במקום לקדם את המטרה, היא מרדימה את הפוליטיקאים. במקום לנער את מקבלי ההחלטות, היא גורמת להם להרגיש שהם נלחמים מול חבורה של חיילי מרשמלו חסרי שיניים.

האמת הבלתי סקסית היא כי הדבר היחיד שעובד, הדבר היחיד שעבד מאז ומעולם, הוא התייצבות של אנשים, בגופם, מול ביתו של המנהיג - להפגין, לצעוק בקול גדול, לאיים בהפיכה. מצטער אם זה נשמע קצת פחות ווב 2.0 מהרצוי, אבל אין כמו המפגש הזה של עין בעין, של זוג אוזניים בגרונות ניחרים, של הפרט, האדם הבודד, מול המון של אנשים שקוראים לו: "תמלא את חובתך לנו או שנערוף את ראשך" (מטפורית, מטפורית).

לא - מחאה אינטרנטית אינה קול צעקה. היא שתיקה ריקה, מפונקת, עצלנית. ולמען האמת, גם מתחסדת. עושים בה שימוש כי היא אינה דורשת שום מאמץ ושום מחויבות מאף-אחד.

היא לא פוטרת אף-אחד משום דבר. אסור, גם, שהיא תנקה את מצפונו של איש. אתם רוצים לגרום לראש הממשלה לעשות משהו? רוצים באמת? לכו תגידו לו את אשר על לבכם. יום-יום, שעה-שעה. מתחת לחלון ביתו.

אה, ואגב, לפ-טופ אינו נדרש.

סכומם של שני אפסים

ולחבר שלי, מיכאל, היתה הצעה: "במקום להתגולל על יוזמות יפות של אחרים, אולי תשתמש גם אתה בכלי שלך לצורך מחאה?" ואני אמרתי: "אבל זה מה שאני עושה. זה מה שעיתונאים עושים. הם כותבים. ואני מבטיח לך שראש הממשלה קורא 'הארץ'". "כן", אמר מיכאל, "אבל כאילו שזה מזיז לו משהו. אתם, העיתונאים צריכים לקחת את המחאה צעד אחד קדימה - בכל פעם שמופיע השם אהוד אולמרט או אהוד ברק תוסיפו ליד שמם את התואר 'אפס'. ככה: 'ראש הממשלה, אהוד אפס אולמרט, נפגש היום עם נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי. שר הביטחון, אהוד אפס ברק, נכח היום בטקס סיום קורס טיס בדרום'.

"ככה. בכל פעם שעולה השם שלהם, תכתוב 'אפס' ליד זה. זה כמו באסכולת התוכן השיווקי - אתה חוזר על מסרים סמויים, ובסוף אנשים מפנימים אותם. ואני מבטיח לך שראש הממשלה לא יישאר אדיש אם בכל מאמר או ידיעה ששמו יופיע בה מישהו יכתוב 'אפס' ליד שמו. אתה זוכר מה בובת החרצוף עשתה לקריירה של דן מרידור? אפשר לעשות את זה גם לקריירה של שני הציניקנים האטומים האלה".

ואני אמרתי, "אל"ף, רעיון נחמד. בי"ת, לא נראה לי שנחום ברנע, בן כספית ויואל מרקוס יהיו בקטע. שלא לדבר על יעקב אילון ויונית לוי. גימ"ל, זו קצת גסות רוח, לא?" ומיכאל אמר, "אל"ף, אם אתה תתחיל, אולי אחרים ייצטרפו. בי"ת, גסות רוח זה כלום לעומת מה ששני אלה מעוללים לנו. גימ"ל, אתה מתכוון לעלות לירושלים להפגין מול בית ראש הממשלה? אתה יודע מה, עזוב, תיסע למגדלי אקירוב, במקום. זה חמש דקות מפה במונית". ואני אמרתי, "אתה מפריע לי לחפש תמונה של גלעד שליט. אני צריך להחליף את התמונה שלי בפייסבוק".

וקטנה לסיום

ונורמן תומס, הסוציאליסט האמריקאי הגדול ביותר אמר, "אם אתה מחפש אקט סמלי של מחאה - אל תשרוף דגל. כבס אותו".

עוד בנושא - לעשות כסף מהבלוג? לא בישראל | גם ברשת: נשים מקננות, גברים צדים

רוצים לקבל עידכונים מ-TheMarker IT ישירות למייל? לחצו כאן להרשמה לניוזלטר שלנו

בכל ערב TheMarker IT מגיש לכם את מדור מנה עסקIT הסוקר את העסקות, ההטמעות, החוזים, וההשקות שעשו את היום