שאלה מעניינת העלה חיים ביאור כאן ב-TheMarker בכתבה "מאות משרות בחברות הסלולר - מפונקי ההיי-טק לא מתפשרים". העניין בתמצית: המשבר גרם בין השאר אבטלה גואה בתעשיית ההיי-טק, ולצד ביקוש בלתי מבוטל למשרות בתחום השירות והמכירות ניצבים מאות רבות של מפוטרי היי-טק סרבני עבודה. התואנה והטענה: מהנדס תוכנה שהשתכר 20 אלף שקל בימים שבהם השמש זרחה מעל כולנו, לא יעשה הסבה מקצועית כפויה שבצדה שכר משפיל (מבחינתו) של כ-5,000 שקל לתפקיד של מוקדן בחברת סלולרי.

האם אנשים אלה בטלנים מושבעים? האם הם, אמנם, מפונקים? האם מדובר בחבורת פרזיטים שהתרגלה לחיים הטובים, וכעת עם פרוץ החיים האמיתיים מתקשים ומסרבים להפנים את כללי המשחק החדשים ולהסתגל למציאות, אפילו אם במחיר בטלה ואבטלה בביתם? גאווה או פרנסה? כבוד או תלוש שכר? אגו או ריאליזם מוצק, מי גובר?

מעבר לתגובות הגולשים באתר, המעציבות במקצת, של שמחה לאיד על נפילתם של "אלה שחגגו על גבינו", ולתגובות ה"פרזיטים, בטלנים ואפסים" הבלתי נמנעות (אחרי הכל, אנחנו בישראל - ארץ שאינה אוכלת את יושביה, כי אם גורסת אותם דק-דק, עד לאבק, אזי נושפת בהם לכיוון האסלה ושוטפת את המים), היו גם לא מעט שגילו הבנה לסרבנות. אחרי הכל, טענו שם כמה קוראים, אין כל הצדקה למחיה מדמי אבטלה על חשבון משלם המסים רק כדי שיוכל המובטל להמתין ל"הצעה ההולמת את כישוריו".

אבטלה מבחירה, טענו שם כמה מגיבים, היא תופעה נלוזה, המתאימה למדינה רקובה חברתית כמו ישראל וגם משקרת, בסופו של יום, במדד האבטלה - אחד המדדים המרכזיים לבחינת חוסנה החברתי והכלכלי של האומה. רוצים לומר: מצבנו טוב בהרבה מהנתונים שעולים מטבלאות שיעורי האבטלה. טוב בהרבה מכיוון שאחוז גדול מאותם "מובטלים" אינם אלא בטלנים ועצלנים. מי שרוצה למצוא עבודה, טענו שם גולשים, יכול לעשות זאת. הבעיה היא לא במיעוט מקומות העבודה, אלא במיעוטם של הרוצים לעבוד.

ובכן, מדובר בקשקוש מסוג מסוים.

ראשית, לעניין "כספי משלם המסים" - כאן המקום לשאול מה הטעם בתשלום מסים (מהגבוהים בעולם) אם ביום פקודה קוראת לך החברה לוותר על שימוש בזכויות הסוציאליות שהם נועדו לממן בין השאר? אתם בוודאי מכירים את העניין מזווית אחרת: אתם מפרישים כל חייכם מס בריאות וביום שבו אתם מזדקקים לתרופה מסובסדת היא אינה מופיעה בסל התרופות. ואם אתם זקוקים לטיפול שאינו כלול בביטוח הפרטי שלכם, לכו תמשכנו את הבית כדי לממן את הטיפול בו. עבור מה ועבור מי משלם האזרח מס בריאות? לעתים זה לא ממש ברור. טפו-טפו, רחוק מכולכם, שלא תזדקקו לעיין במסמך הארור של התרופות הכלולות בסל התרופות. ניסיתי פעם למצוא את ידיי ואת רגליי בכתב חידה זה, ועד היום לא הצלחתי להשיב אותן למקומן. ומכאן: די להלין על "כספי משלם המסים". "משלם המסים" הוא כל אזרח במדינת ישראל. והסיבה שבגללה הוא משלם מסים היא בדיוק עבור היום שבו המדינה תתבקש להחזיר לו תמורה עבור כל ההפרשות הסתומות שהשאיר לה בעשרות ומאות רבות של תלושי שכר.

שנית, לעניין ה"בטלנים". אמנם, זהו טיעון שאין להקל בו ראש. אין להקל בו ראש מכיוון שהוא חוצב מתחת לשכבת העור הקשה ביותר של הישראליות בעשורים האחרונים - זו המתארת כיצד נהפכנו ממשק יצרני, מונע מכוח אידיאולוגיה, ערכים משותפים ותחושת מטרה משותפת, למשק גרגרני, אגוצנטרי ותועלתני שבו אדם לאדם זאב וחדר למגורים מוכרח שיהיה "בעל ערך נדל"ני" ואדם אינו "עובד" עוד כי אם בעל "מסלול קריירה" (לרוב מתואם, מפוקח ומלווה על ידי "מאמן אישי"). וכך, כאשר חסן נסראללה מכנה את החברה הישראלית "רשת קורי עכביש", הוא מתכוון לכך שהיא קלה להיקרע, שהיא מפונקת, שהיא אינה עמידה בפני קשיים ומשברים וכי היא שכחה את מקורותיה.

צודק נסראללה. במידת מה. שכחנו את התחלותינו. שכחנו גם את גוום צרוב השמש של הורינו והורי הורינו. התרגלנו להגיע לכל מקום תוך שימוש במכונית המשוכללת ביותר ובדרך המהירה ביותר. את ארצנו בנו פלסטינאים ואחר כך הוחלפו אלה בתאילנדים, רומנים ואפריקאים. נהפכנו למדינה של אדונים. למדינה של "מהנדסי תוכנה" ושל "יזמי נדל"ן". אפשר להסתכל על העניין ולהיגעל ממנו. אפשר גם לקונן על ההווה ולהיתקף באיזה פרץ נוסטלגי נאיווי. אבל אפשר גם להביט על העניין כמו שהוא: התקדמנו, התפתחנו. 61 שנה עברו עלינו בתנועה ובהתפתחות. נהפכנו ממדינה חלוצית למעצמה טכנולוגית ומדעית. נהפכנו ממשק שביר, העומד על כרעי תרנגולת, למשק איתן ומגוון. האנשים של היום אינם מתאימים לישראל של אז והישראלים של אז היו הולכים פה לאיבוד, מבוהלים.

אז אין פלא שמהנדס תוכנה, שהשתכר 20 אלף שקל ברוטו, סעד את לבו בארוחות עסקיות מסובסדות וקיבל הטבות ותמריצים מפה ועד ירושלים, אינו מוכן לעשות מטמורפוזה. המהלך הנדרש ממנו אינו מהלך כלכלי או תעסוקתי. הוא גם אינו מהלך קרייריסטי. מדובר במהלך נפשי - של להפוך את עורך. של ליהפך למישהו ולמשהו שאתה לא. אפשר להגיד "החיים קשים, תסתגלו" ואפשר גם לגלות הבנה. אפשר גם להאשים את המדינה שאינה עושה די כדי להשיב לתעשיית הזהב המקומית את חוסנה. אפשר, אבל זה לא מועיל לכלום.

בסופו של יום העניין מתנקז לשאלה, האם הגיעו מים עד צוואר? כנראה שלא. האם "המצב" מאפשר התפנקות? כנראה שכן. כשהמצב יהיה קשה באמת, כשלחם ופרנסה יהיו יקרי מציאות באמת, אנשים ישלחו את ידם בכל - כולל בתפקידי מוקדן במענה טלפוני. ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו שכך. באותה דרך שבה אחינו העולים ממדינות בריה"מ לשעבר מצאו את עצמם עובדים במקצועות שירותים, הכי רחוק שאפשר מתפקידיהם ומעמדם בחברה שממנה הגיעו ארצה, גם קהל המובטלים הנוכחי יעסוק בשירותים, מכירות ואפילו בניין או חקלאות, אם הדבר יידרש להישרדותו ויתנה את קיומה של משפחתו.

אם כבר, העובדה שרבים כל כך מהישראלים מרשים לעצמם "להתפנק" ולסרב להצעות עבודה שהן למטה מרצונם צריכה ללמד לא (רק) על אופיים של המקומיים, אלא על כך שאנו רחוקים עדיין מרחק רב מהתחתית ושהמשבר עדיין לא היכה בנו מכה בלתי חוזרת. לדעתי, מדובר במסקנה מאוד מעודדת מתופעה מאוד בלתי מעודדת.

וקטנה לסיום

והעיתונאית והסופרת ברברה אנרייך אמרה: "תענוגות מגדילים אנשים הרבה מעבר לגודלם האמיתי. אבטלה מקטינה אותם הרבה מתחת לקוטנם".

---

• הירשמו לניוזלטר שלנו
• עקבו אחרינו בטוויטר
• רוצים להיות חברים שלנו בפייסבוק?