מיכאל טור 29.10.09 | 10:55

הילדה הלבבית של מנהל המחלקה

הקטנה של הבוס, שיודעת דבר או שניים על עמדותיו בנוגע לעובדים מסוימים, מגיעה לביקור במשרד. הגילויים המרעישים בדרך
Career

מנהל המחלקה, עוזי, נוהג מדי פעם להביא את בתו הקטנה למשרד. אשתו של עוזי היא בעצמה אשת קריירה, ובימי חופשות לא תמיד נמצא לה סידור לקטנה בת השש. אין חולק שעוזי מגלה בכך אבהות מרשימה, כזאת שממיסה את לב הבנות במחלקה. עוזי ממחיש בזאת את עובדת היותו הגבר החדש, איש עסקים מצליח שאינו פוסח על חובותיו המשפחתיות. גם אני, כגבר ישן עם נטייה להתחדשות, מקבל זאת בהערכה ובהתפעלות. יש רק בעיה אחת: הילדה בלתי נסבלת.

למראית עין, מדובר בילדונת חמודה, ערנית ומלאת סקרנות. כך אני סבור כשהיא מציצה בדלת חדרי ותוקעת בי מבט חודר. "שלום חמודה, את הבת של עוזי, נכון? באת עם אבא לעבודה?" אני אומר בטון מתנגן מתבקש. החמודונת סוקרת את המשרד הצנוע, ולא נראית מתרשמת במיוחד. לפתע יורה לעברי אש אוטומטית. "אתה בכלל יודע מי זה אבא שלי? אבא שלי זה המנהל פה. הוא יכול להגיד לכולם מה לעשות וגם לך". אני מנסה לשמור על אווירה טובה. "נכון, אבא שלך הוא מנהל חשוב". "ואתה מטומטם", פוסקת הקטנה, "מדבר כמו תינוק". אני נתקע עם חיוך אידיוטי, ומנסה לסיים את הדיון עם מינימום של כבוד עצמי. "טוב חמודה, עכשיו אני צריך לעבוד".

הזוועה הקטנה לא מרפה. "אבא שלי אומר שכל העובדים שלו דפוקים". אני מתעלם וממשיך בעבודתי, שמתבטאת בשלב זה בהקלדה עצבנית של צירופי אותיות אקראיים. ואז עולה במוחי רעיון מבריק. למה שלא אנצל את המצב ואוציא מהשטינקרית הקטנה מידע רב ערך? "איך קוראים לעובדים האלה?" אני שואל, והיא בולעת את הפיתיון כמו ילדה קטנה. "אריאלה, שלומי ורונן", היא אומרת לרווחתי. כן, עוזי מאוד ביקורתי, והשמות שצוינו אכן ראויים לביקורת. לגיטימי. "אבל הכי דפוק זה מיכאל. אבא כל הזמן אומר לאמא איך אני מת להעיף אותו". ועוד מוסיפה: "אתה יכול להראות לי את המיכאל הזה?" "הוא לא הגיע היום לעבודה", אני משיב בתוקפנות, "עכשיו תעשי לי טובה ותלכי לבקר בחדרים אחרים". היא מתרצה מיד. הטון הזה כנראה עובד עליה. "איך קוראים לך?" היא שואלת טרם פרידה. "וסילי", אני עונה.

הקטנה פונה לכיוון המסדרון ואני נושם לרווחה. באותו רגע מופיע עוזי. "הנה המתוקה שלי. מיכאל היה נחמד אלייך?" "איזה טיפש אתה, זה לא מיכאל, זה וסילי", היא מתקנת. עוזי תוקע בי מבט מוזר. "טוב, שיהיה וסילי", הוא אומר. "רוצי למזכירות, שירן ומורן מחכות לך". עוזי עדיין ניצב בדלת חדרי. "חמודה הבת שלך", אני אומר, "מצחיקה כזאת". "אל תראה אותה ככה", הוא משיב. "קטנה-קטנה, אבל רואה ושומעת הכל. מדייקת בעובדות שזה פחד". "כן", אני עונה, "הקטנים האלה שמים לנו מראה מול הפרצוף. אגב, רציתי לדבר אתך על אריאלה, שלומי ורונן. אני מאוד לא מרוצה מהתפקוד שלהם בזמן האחרון".

הכותב היה מנהל בחברת היי-טק גדולה. כיום הוא עוסק בפיקוח הבנייה ובכתיבה