 |
פרויקט מיוחד של TheMarker Week: כל הדרכים שבהן יודעים עלינו הכל
מאות חברות מסחריות אוספות מדי יום מידע אישי על כל אחד ואחת מאתנו, ומתייקות אותו במאגרי המידע שלהן | צלם: TheMarker
אין כיום אדם שפרטים אודותיו אינם מצויים במאגר מידע - בין אם מדובר במועדון חברים של רשת שיווק או ברשומות מס הכנסה
26.08.07 | 10:42Security | ERP and CRM
האזרח א'
מאת אליחי וידל
אני לא פרנואיד. באמת שלא. מעולם לא חששתי שמישהו עוקב אחרי, שמצותתים לקו הטלפון שלי, או שחס וחלילה אוספים עלי מל"מ (מודיעין לצרכי מבצע). אני לא יעד ביטחוני, לא פליליסט, ואני לא מחזיק במידע מסחרי לוהט - אלא מקסימום בשברי רכילות מסדרונות מרושעת. אני בסך הכל אזרח פשוט ושומר חוק, ולכן אני לא צריך לחשוש מעינם הפקוחה של אחים גדולים למיניהם.
כמוני יש מיליוני אזרחים ישרי דרך, נחבאים אל הכלים, שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, קוראים ספר, עושים קניות ופה ושם נפגשים עם חברים. לכאורה חיים שגרתיים ומשעממים. אבל למעשה זהו מרבץ זהב איכותי ובלתי נדלה, שאלפי גורמים היו שמחים להניח את ידם עליו. ככל שהשגרה שלי מונוטונית יותר, כך ערכה גבוה יותר. שגרה הופכת לכלי כלכלי רב-עוצמה כשהיא ניתנת בידיו של גורם מסחרי: אפשר לפלח אותה, לפצח אותה, להתמקד בחלקיה הקטנטנים ולשלח פצצה מסחרית מדויקת - הישר אל הכיס שלי.
הטכנולוגיה שמקיפה אותנו עושה לכולם חיים קלים: המשתמשים נהנים מהשירות וספקי השירות מקבלים תשלום בכסף ובמידע. רק לפני כמה שנים הזדעזעו אזרחי ישראל כשנודע שרשות השידור עושה שימוש במאגרי משרד הפנים כדי לגבות את אגרת הטלוויזיה - חדירה פרימיטיווית ולא מתוחכמת במיוחד לפרטיות האזרח. בסך הכל הצלבה של שני מאגרי מידע, מבלי להסתמך על הסלולר, האינטרנט או כרטיס האשראי - השילוש הקדוש של החדירה לפרטיות: שלושה כלים שקשה להסתדר בלעדיהם בחיי היום-יום, אבל כל פעולה שמתבצעת דרכם נרשמת, מתויקת ואף ניתנת לשימוש אם החוק או בית המשפט מאפשרים זאת.
אני קם בבוקר, מעיר את הילדים וניגש לבדוק את ה-Gmail, תיבת הדואר האלקטרוני שלי. מישהו בגוגל כבר יודע מי החברים שלי, מי השותפים העסקיים שלי, מה תחום העיסוק שלי, איך נראית המשפחה שלי (שלחתי תמונות ממסיבת יום ההולדת האחרונה) - וכל זאת עוד לפני שענקית האינטרנט בכלל התייחסה לתוכן ההתכתבויות. אם אני מחזיק בחשבון נוסף ב-Gmail, אין לגוגל כל בעיה להצליב בין הזהויות באמצעות כתובת IP, סימני זיהוי של המחשב ועוד שלל עוגיות וטובין שמאחסן זיכרון המחשב האישי. עוד לא התחיל היום, וכבר מישהו צבר תלולית מידע על חיי.
נמשיך בסדר היום. אני נוסע לעבודה והמכשיר הסלולרי שבכיסי או במכוניתי משדר מידע לאנטנה הסלולרית, ומסלול הנסיעה מתויק במחשבי ספק הסלולר. בכלל, לחבר'ה האלה בחברת הסלולר יש מידע פנטסטי על חיי האישיים: היכן אני נמצא, מתי אני נופש בחו"ל, עם מי אני מדבר, באילו שעות אני פעיל. כשאני משתמש במכשיר כדי לגלוש באינטרנט נפתח עבורם צוהר חדש ואמיץ לאישיות שלי. כדי לוודא שאני אכן מזדחל בפקק בנתיבי איילון, מצלמות התנועה משדרות את התמונה שלי למרכז הפיקוח העירוני והמשטרתי ולכל בית ישראל באתר האינטרנט של מפעילת הכביש (עוד על המכונית כמשבשת פרטיות - בהמשך).
הגעתי לעבודה. אני לא צריך לדפוק כרטיס או להשתמש בכרטיס מגנטי בכניסה לבניין, אך עובדים רבים משאירים את חותמם המגנטי בכל צעד שהם עושים בבנייני המשרדים. במשרד שוב מככב האינטרנט ככלי לשינוע מידע עלי: על מה אני עובד, כמה זמן אני באמת עובד ועל מה אני מבזבז את כספו של המעביד. כל המידע נמצא על שרתי החברה, וביום פקודה יישלף ויודפס על דפי A4 (מוצג תביעה מספר 583 א', TheMarker נ' אליחי וידל).
12:30 - הפסקת צהריים. אין מונית פנויה בשעה כזאת ואני נאלץ להיכנס למרכז העיר במכונית הפרטית (כן רכב צמוד, לא רכב צמוד - זה לא משנה כעת). מקום חנייה אטרקטיווי קורץ לי ואני מזמין כרטיס חנייה סלולרי. המידע עובר ממאגרי המידע של חברת הסלולר למאגרי החברה שמספקת את שירותי החנייה, וממנה אל המחשב הנייד של הפקח העירוני. עכשיו כולם, חוץ מאשתי, יודעים היכן ביליתי את הצהריים.
בדרך למסעדה אני קולט שאין בכיסי מספיק מזומנים ועוצר בכספומט. צריך לזכור להתנהג יפה בתור לכספומט - מי יודע מה יקלטו מצלמות הביטחון שממוקמות מעל למכשיר? בכלל, מי שומר את סרטי ההקלטה ולמשך כמה זמן? בנתניה ובעיר העתיקה נעזרים במצלמות האלה כדי לסכל ולתעד פיגועים ומעשי שוד. בלונדון שבבריטניה מצלמות האבטחה מכסות כמעט כל פינה בעיר, מהרכבת התחתית ומרכזי הקניות ועד סמטאות ושכונות מגורים.
בחזרה למשרד. אני מופתע לגלות שהתא הקולי התמלא בהודעות. בהודעה אחת ליתר דיוק, שנמשכה כמעט חמש דקות. ג' התקשר מהמכונית כדי לשאול שאלה קצרה, אבל שכח לסגור את המכשיר - ועכשיו צרובה בתא הקולי שלי השיחה שלו עם ד', שלקחה אתו טרמפ. מחמש הדקות האלה למדתי מה הוא חושב על הבוס שלו ועל הקולגות, מי מנסה לשחד פקיד במוסד ממשלתי וגם, סוף-סוף, מה טיב מערכת היחסים הסודית בינו לבין ד'. היקשתי את הספרה 6 והשמדתי הוכחות. סודותיו שמורים עמי.
מתחיל להחשיך והגיע הזמן לחזור הביתה. צי של מכוניות מליסינג עושה את דרכו בכבישי המדינה אל הפרוורים. מימין מאזדה עם איתוראן, משמאל מיצובישי עם דלקן, ושניהם אוגרים מידע על בעל הרכב. בכל רגע ובכל שנייה מישהו במוקד כלשהו יודע איפה אתה נמצא, כמה דלק אתה שורף ואיזה מין נהג אתה. ואם כל זה לא מספיק - אז יש על הפגוש שלך מדבקה עם מספר טלפון שאליו יכול כל אחד לטלפן ולדווח על כישורי הנהיגה שלך.
מתקרבים הביתה. הקופאית בסופרמרקט השכונתי מבקשת כרטיס מועדון. למה לא? עוד דרך לבנות תיק איכותי על הרגלי הקנייה שלי. נצרף לזה את פירוט חשבון כרטיס האשראי, נצליב מידע עם חברת הביטוח ודפוסי הצפייה בטלוויזיה כפי שנקלטו במחשבי חברות הלוויין או הכבלים, והרי לכם מתכון בדוק לשיחת טלפון שמתחילה במשפט: "ערב טוב, מדברת מיכל מחברת הסקרים. אתה מוכן לענות על כמה שאלות?"
אני לא פרנואיד. באמת שלא. אבל שיחות הטלפון האלה גורמות לי לחשוב שאולי בכל זאת עוקבים אחרי ומנסים להתחקות אחר שגרת החיים שלי. מאות פעולות שאנחנו עושים בכל יום נרשמות על מחשב כלשהו וניתנות לשחזור לפי דרישה. ברוב המקרים השימוש במידע נחשב לעבירה פלילית, אבל לעתים קרובות מדי המידע כן מתגלגל לאנשים שהפרטיות שלי מעניינת אותם כשלג דאשתקד. המידע נמסר לכל דורש בין אם בכוונה ובין אם בגלל תקלה טכנית או טעות אנוש.
זה לא אומר שמישהו, היכן שהוא, יושב ותופר עלי תיק, אבל זה בהחלט אפשרי. הנזק שעלול להיגרם מחשיפת נתונים ממאגר כזה או אחר הוא ממש זניח, אך הפגיעה העיקרית עלולה להיגרם מהצלבת מידע. שפע המידע הזה נמצא באוויר שסביבנו, וממתין שמישהו יקטוף אותו ויעשה בו שימוש. גורם בעל אמצעים וקשרים במקומות הנכונים יכול היום לדעת עלי - וגם עליך - הכל. אבל הכל.
שלושה אחים גדולים ואחות
מאת אורה קורן
יש כמה אנשי עסקים בישראל שמחזיקים בלא מעט חברות, שמרכזות מידע יקר ואישי על כל אחד מאתנו. נוחי דנקנר, למשל, מחזיק בין היתר בחברת סלקום, ברשת שופרסל ובחברת כלל ביטוח. שרי אריסון מחזיקה, בין השאר, בבנק הפועלים ובכביש חוצה ישראל. יצחק תשובה מחזיק בחברת הביטוח הפניקס ובחברת דלק, ודודי ויסמן מחזיק ברשת הרבוע הכחול, חברת הדלק דור אלון וגם שותף בכביש חוצה ישראל.
על-פי חוק הגנת הפרטיות (סעיף 2/9) חברה מסחרית אינה יכולה לעשות שימוש במידע שברשותה על עניינים פרטיים של אדם, אלא למטרה שלשמה הוא ניתן ותוך קבלת הסכמה מאותו אדם. משמעות הדבר היא כי חברות יכולות להחליף ביניהן מידע אישי על לקוחות רק בכפוף לתנאים האמורים.
עם זאת, יכולת האכיפה של החוק מוגבלת, ולא ברור עד כמה נשמרת פרטיות המידע. במשרד המשפטים אומרים כי בשנה הקרובה יחוזק הפיקוח על התחום הטכנולוגי, ובכללו כל מה שקשור להגנת הפרט. במשרד אומרים עוד, כי חיזוק התחום נובע מתוך התפישה שהמדינה צריכה להתמודד טוב יותר עם ההתקדמות בתחום הטכנולוגי ועם הגנת הפרטיות אגב אותה ההתפתחות.
חברת האשראי שומרת בשבילכם על הדיאטה
מאת רם דגן
תארו לעצמכם את התרחיש הבא: חזרתם מהעבודה, אין לכם כוח ואתם מתים מרעב. בתוך חמש דקות אתם מגיעים לדוכן המזון המהיר שבפינת הרחוב, מזמינים, משלמים 30 שקל בכרטיס האשראי וגם מספיקים לאכול. נניח, שאתם עדיין רעבים ואחרי שהחלטתם להשאיר את המצפון בצד, זינקתם שוב לדלפק, הזמנתם עוד מנה ושלפתם שוב את כרטיס הפלסטיק. אלא שהפעם המוכר מחזיר לכם את הכרטיס ובפנים מבוישות אומר לכם שהכרטיס חסום: בחברת כרטיסי האשראי החליטו שמנה אחת בערב זה מספיק.
הסיפור נשמע אולי מוזר, אבל הוא אינו תלוש מהמציאות. חברות כרטיסי האשראי מקדישות משאבים אדירים כדי לבדוק בכל רגע נתון מה אנחנו עושים עם כרטיס האשראי שלנו.
הסיבה העיקרית לכך היא למנוע גניבות והונאות באמצעות הכרטיסים. המחשבים של חברות האשראי בודקים, מנתחים ומשווים את ההרגלים שלנו, ואם הם חושדים שיש חריגה בפעילות, הם חוסמים באופן מיידי את הכרטיס - למשל, במקרה של ארוחת השחיתות הלילית הדמיונית שלנו. שתי עסקות בהפרשי זמן קצרים באותו מסוף מעוררות מיד את חשדו של המחשב: או ששכחנו את הכרטיס במקום ומישהו החליט להזמין גם את עצמו על חשבוננו, או שבעל החנות לא הסתפק בפעם אחת, והחליט לחייב אותנו פעמיים. אבל מה קורה אם סתם התחשקה לנו עוד מנה?
המעקב של מחשבי חברות האשראי אחר החיים שלנו כל כך מקיף, עד שהן יכולות לאתר אותנו כמעט בכל רגע, ולמעשה, שימוש בכרטיס אשראי יסגיר מיד את המיקום שלנו. החלטתם למשוך כסף בכספומט בסוף העולם? קחו בחשבון שחברת כרטיסי האשראי תדע שהגעתם לשם.
חברות כרטיסי האשראי עוקבות אחרינו לא רק בשביל להגן על הכסף שלנו, אלא גם כדי לדעת איך להוציא מאתנו יותר. למחלקות האשראי שלהן מוזרמים לאורך כל השנה נתונים על הרגלי הצריכה שלנו - מה אנחנו אוהבים לקנות, כמה ואיפה. הן רגישות לשינוי הטעמים שלנו, למצב הרוח ולתחושות. אם קנינו יותר מדי פרחים, הן יעריכו שאנחנו אוהבים מישהו; אם יראו שביקרנו פחות פעמים בסופר השכונתי, סימן שמשהו לא בסדר. ולמה זה איכפת להן? ניתוח ההתנהגות הצרכנית מאפשר להן לכוון את ההצעות השיווקיות באופן מדויק לבטן הרכה שלנו. לחברות האשראי אסור למסור לאף גוף פרטים עלינו, ובדרך כלל מה שהן עושות הוא להתקשר עם חברות אחרות ולבקש מהן להעניק הנחות ללקוחותיהן תמורת ההבטחה להפנות אותם אליה.
המתוחכמות שבין החברות אף שולחות לנו עם החשבון החודשי תלושי הנחה לחנויות שהן חושבות שהסבירות שנרצה לבקר בהן גדולה.
חברות האשראי: איפה אנחנו נמצאים ברגע הרכישה; מה אנחנו קונים; איפה אנחנו קונים; מתי אנחנו קונים; כמה כסף אנחנו מוציאים על מוצרים שונים; מה תדירות הקנייה שלנו במקום מסוים; האם חלו שינויים בהרגלי הצריכה שלנו או חריגות בולטות
כל ישראל חברים, במועדון
מאת רוני לינדר-גנץ
קשה עד בלתי אפשרי למצוא כיום צרכן ישראלי שאינו חבר בלפחות מועדון לקוחות אחד: כשכל רשת בגדים קטנה מנפיקה כרטיס מועדון ללקוחותיה, וכשרשתות השיווק עצמן מחזיקות במועדוני לקוחות המונים מאות אלפי חברים, נראה שאכן, כל ישראל חברים. במועדון הלקוחות של שופרסל, למשל, חברים כיום מיליון ו-50 אלף משקי בית; 120 אלף כרטיסי אשראי שופרסל מונפקים; במועדון הלקוחות של רבוע כחול, ביי אנד בונוס, חברים 400 אלף איש, ולכרטיס YOU יש 125 אלף חברים.
אך מעבר לכמות, מועדוני הלקוחות השתכללו מאוד עם השנים, ואם בעבר החברות בהם הסתכמה בקבלת הנחה בקופה, כיום נוחתת לנו בתיבת הדואר חוברת קופונים שבאורח פלא מתאימה בדיוק לצרכינו ולהרגלי הקנייה שלנו.
איך הם עושים את זה? התשובה פשוטה: מועדוני הלקוחות מחזיקים במאגר מידע אדיר שכולל את כל הקניות שערכנו אצלם מיום שהצטרפנו למועדון, בצירוף הפרטים האישיים שמילאנו עם ההצטרפות למועדון (שם, גיל, מין, מקום מגורים וכו'). מכאן ועד ליצירת פרופיל צרכני מדויק ומפולח שלנו הדרך קצרה מאוד.
"לרשתות השיווק יש מעקב שוטף אחרי הלקוח שלהן", אומר רונן רגב-כביר, סמנכ"ל מחקר בארגון אמון הציבור. "הן יודעות אילו מוצרים הוא קונה, האם הוא מושפע ממבצעים, מה הרגישות שלו למחירים, מה תדירות הקנייה שלו ועוד. עקרונית, הם יכולים אפילו לעקוב אחר ההשפעה של פעילויות שיווקיות שלהם לגביו - האם יש עלייה בצריכה שלו בעקבות פרסומים שליליים או חיוביים או קמפיינים".
מוטי בנק, יו"ר חברת סגמנטה, שמבצעת את כריית המידע ופילוח הצרכנים עבור מועדון הלקוחות לייף סטייל של סופר פארם ורשתות שיווק נוספות בישראל ובעולם, שופך אור על השיטה: "אנחנו מקבלים מסופר פארם מידע על מה הצרכן רכש, ומנתחים אותו. נניח, שצרכן קונה ברשת בקביעות חיתולים, אך לא מזון לתינוקות - זה אומר שהוא קונה אותו במקום אחר, כי אלה שני מוצרים שכמעט תמיד הולכים יחד. כך, נדע שאת הצרכן הזה צריך לעודד לקנות גם מזון לתינוקות ברשת, ולכן הוא יקבל הביתה קופונים עם הנחות למזון תינוקות".
לדברי בנק, זוהי מערכת מתמטית לחלוטין: היא מבוססת על ניתוח ברקודים של מוצרים וזיהוי קשרים ביניהם". אם כן, לכאורה, כולם מרוויחים מהדיל. אז איפה פה הבעיה? "פרטיות היא לעתים דבר אמורפי שלא ניתן לכמת בכסף", אומר ש', צרכן שמשתדל להימנע מחברות במועדוני לקוחות. "בעיני, יש חשיבות לקיומה של ספירה אישית שאינה חשופה - ואנחנו הולכים ומאבדים את הערך הזה. לחברות במועדון יש גם יכולת להגביר את הצריכה שלנו - וכך לגרום לנו לרכוש דברים שלא היינו קונים לולא הפנייה האישית".
מועדוני הלקוחות: אילו מוצרים אנחנו קונים; האם אנחנו מושפעים ממבצעים והנחות; מה תדירות הקנייה שלנו; האם אנחנו מושפעים מפעילות שיווקית או מפרסומים שליליים; אילו מוצרים אנחנו נוהגים לרכוש במקום אחר
חשופים - ולא רק לקרינה
מאת ערן גבאי
חברות הסלולר יודעות בכל רגע נתון איפה נמצא כל אחד מאתנו. הן משתמשות במידע הזה - וישתמשו בו עוד יותר בעתיד - כדי להציע לנו שירותים, רכישות או פעילויות בקרבת המקום שבו אנחנו נמצאים.
חברות הסלולר יודעות כיום עם מי אילו מספרי טלפון אנחנו מדברים וגם כמה זמן דיברנו אתם. בנוסף, הודעות ה-SMS שלנו נשמרות אצלן במשך כמה ימים, ואם רק ירצו בכך, יוכלו לאתר את הטקסטים שהועברו בהן. החברות אוספות את המידע הן כגיבוי והן ככלי שיווקי ראשון במעלה שנועד להתאים לנו חבילות, תעריפים ושירותים.
המידע אינו מוגבל רק לחברות הסלולר: השימוש בתוכנות מסרים מיידיים בסלולר יאפשר בקרוב לדעת בכל רגע נתון לא רק מי מבין חברינו פנוי לשיחה ונמצא און ליין (כפי שניתן לעשות כיום), אלא גם את מיקומם. בעתיד המיקום גם יהיה מדויק בהרבה.
גם מעסיקים המחלקים מכשירי סלולר לעובדיהם ומשלמים עבורם יכולים לקבל מהחברה פירוט של השיחות שבוצעו מהטלפון, שעת ההתקשרות ומשך השיחה (אך רק אם הם משלמים את חשבון הטלפון כולו). ואולם, חברות הסלולר מרגיעות וטוענות כי אינן מכירות תופעה של מעסיקים המצותתים או מבקשים לקבל פלטי SMS של עובדיהם.
בכל מקרה, לחברות הסלולר אסור להעביר את המידע שצברו עלינו לאף גורם אחר או לעשות בו שימוש לא הגון. בנוסף, לא ניתן לצותת לשיחות או לקבל פלט של התכתבויות SMS בסלולר ללא צו בית משפט. כלי נוסף - מוחשי ופולשני בהרבה - שבאמצעותו נאסף עלינו מידע, הוא המצלמות. יותר ויותר מכשירי סלולר כוללים כיום מצלמות אישיות, וכשאנחנו מצלמים בהן תמונות מחיינו האישיים - גם המידע הזה עובר ברשת.
לפעמים חברות הסלולר גם מצלמות אותנו בעצמן. לדוגמה, חברת סלקום, באמצעות שירות של חברת התוכן שלה לוגיה, מפעילה שירות של מצלמות הפזורות במקומות שונים ברחבי המדינה ומצלמות את האנשים הנמצאים בהם. המטרה היא שהגולשים באתר יוכלו להתרשם מהפעילות במקומות האלה - בין אם בחוף הים, בפאבים או אפילו בכותל. גם ספקיות האינטרנט יודעות עלינו לא מעט. הן מכירות את ההעדפות שלנו, ומתעדות במערכות המידע שלהן כל דבר שאנחנו עושים באינטרנט - קריאת חומר, שיטוט באתרים, התכתבויות במייל או שיחות בתוכנות המסרים. הפעילות הזו חשופה, אך ברור שלחברות אסור לעקוב או לעשות כל שימוש במידע זה. התפשטות הווב 2.0, המאופין בקהילות משתמשים והרבה תוכן גולשים, רק מרחיבה את המידע שכל אחד מאיתנו חושף על עצמו ברשת.
בינתיים, שוררת "הסכמה שבשתיקה" בין המנוי לחברות בעניין זה. ואולם, פעילותן של חברות התקשורת היא שתקבע כמה זמן תימשך הסכמה זו. ברגע שהחברות יחלו לנצל לרעה את שליטתן בלקוחות, יקום כנראה קול זעקה שיבקש למחות באחת חלקים מהכוח העצום הזה.
חברות הסלולר: עם מי דיברנו, מתי דיברנו ובמשך כמה זמן; איפה אנחנו נמצאים בכל רגע; מה היה תוכן הודעות ה-SMS שלנו בימים האחרונים; מה צילמנו במצלמת הטלפון הסלולרי
ממצב הריאות עד מצב המשכנתא
מאת אתי אפללו
כאשר הבנקים ביקשו מהממשלה היתר לשיווק ביטוחי מנהלים הקימו סוכני הביטוח קול זעקה: אם הבנקים יפיצו ביטוחי חיים, הם טענו, הצרכנים ימסרו להם פרטים רפואיים בתהליך החיתום - ואז הבנקים יידעו למי יש בעיות בריאותיות ויחליטו שלא לתת לו אשראי או להעלות לו את הריבית על הלוואות.
חברות הביטוח אכן יודעות עלינו כמעט הכל - כי תהליך הערכת הסיכונים שהן מבצעות דורש חשיפה של פרטים רבים. לאחר רפורמת בכר כוחן של חברות אלה אף התחזק לאחר שרכשו גם את קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הנה מה שהן יודעות עלינו כיום:
חיסכון לטווח ארוך ובינוני: חברות הביטוח מחזיקות בידיהן את אחד הנכסים העיקריים של הצרכן - החיסכון הפנסיוני שלו. במסגרת זו, הן כמובן יודעות מהם חסכונותיו לגיל פרישה, מה מצבו המשפחתי, היכן הוא עובד וממתי, מהי משכורתו, והיכן עבד בעבר. אם הוא עוזב את מקום עבודתו, פרטי בקשת הפיצויים יכולים לחשוף לעתים אם פוטר או התפטר.
אם החברה מנהלת גם חסכונות קצרי טווח של הצרכן, למשל חוזי השקעה, היא יכולה גם לדעת כמה כסף פנוי עומד לרשותו. יש לציין שקבלת ייעוץ פנסיוני דורשת רמת חשיפה גבוהה מהצרכן, שכוללת גם מסירת מידע על נכסים וחסכונות.
ביטוחי בריאות וביטוחי חיים: צרכן המבקש לעשות ביטוח חיים או בריאות עובר תהליך חיתום, שבו עליו לגלות פרטים על מצבו הרפואי. כך, חברות הביטוח יודעות על הרגלי העישון שלו, על מחלות תורשתיות, אישפוזים ומחלות קשות. לעתים נדרשת אף חתימה על טופס ויתור של סודיות רפואית, כך שכל המידע הרפואי של הצרכן חשוף בפני חברת הביטוח. כשעושים ביטוח חיים עבור משכנתא, יודעות חברות הביטוח את כל הפרטים על המשכנתא שלקחתם מהבנק.
ביטוחי נסיעות לחו"ל וביטוחי דירה: כאשר עושים ביטוח נסיעות לחו"ל חברת הביטוח יודעת מתי אתם נמצאים בישראל ומתי לא. החברה שמבטחת את הדירה יודעת היכן אתם גרים, באיזו קומה, מתי נבנה הבניין ומהם אמצעי המיגון שיש לכם בבית. חברת הביטוח גם יודעת מה תכולת הבית שלכם, ומה שוויה.
ביטוח רכב: החברה שמבטחת את המכונית שלכם יודעת, כמובן, איזו מכונית יש לכם ומה שווייה. היא יודעת גם אם יש לכם עוד כלי רכב בבית, מהם אמצעי המיגון של המכונית ואם הייתם מעורבים בתאונות. אם החברה דורשת התקנת איתורן, היא אף יכולה לדעת היכן המכונית נמצאת בכל רגע נתון.
חברות הביטוח: מצב בריאותי; היקף החסכונות; כמה אנחנו מרוויחים; איפה אנחנו גרים; כמה רכוש יש לנו; באיזו מכונית אנו נוהגים ואיפה היא נמצאת
מזכירת המנכ"ל כיכבה בסרט
מאת חיים ביאור
בקיץ 2006 פוטרו ארבעה עובדים ותיקים מהחברה הממשלתית תשתיות נפט, העוסקת באבטחת צינורות הדלק הקרקעיים של ישראל. מנכ"ל החברה, רפי טטרקה, גילה כי הארבעה, שהועסקו כסיירי קו בחברה, בילו חלק ניכר משעות העבודה בבתיהם, במקום לבצע סיורי קו. העובדים טענו כי המנכ"ל רודף אותם מסיבות אישיות, אך אז שלף טטרקה דו"ח של חברה העוסקת באיתור כלי רכב, שהראה כי בשעות העבודה הם לא שהו, לכאורה, באתרי החברה.
הפעלת המכשיר למעקב אחר כלי רכב היא אחת משיטות המעקב שמפעילים מעסיקים, בעיקר בחברות המפעילות נהגים או שליחים בפריסה רחבה, כדי לדעת היכן נמצאים העובדים ומה הם עושים בשעות העבודה. שיטה פופולרית לא פחות היא ציתות לשיחות טלפון ומעקב אחר הודעות פקס ואי-מיילים שעובדים שולחים. תעיד על כך דפנה, אשת שיווק שהשתתפה בפברואר בישיבה של צוות המנהלים בחברת הביטוח בה עבדה. בישיבה קם לפתע אחד הסמנכ"לים והתייחס ישירות לאי-מייל ששלחה דפנה לקולגה שטייל באותו זמן בהודו. במייל סיפרה דפנה לקולגה על שמועות אודות פרישתם הקרובה של שני בכירים שיעברו לארגון מתחרה. "לא ארשה ששמועות בלתי מבוססות על עזיבה כביכול של עובדים ידלפו החוצה", הטיח בזעם בפני דפנה ההמומה (עוד על מעקב אחר המיילים ב"מוסרים ד"ש לבוס").
כשאתם נוסעים ברכב הצמוד שלכם מהעבודה, שולחים מיילים, משוחחים בטלפון או משגרים פקס ממקום העבודה, קחו בחשבון שאתם נמצאים תחת מעקב, וכי הבוס יודע את מיקומכם ויכול לעקוב אחר החומרים שאתם משגרים.
ואולם, המעקב של מעבידים אחרי עובדיהם יכול לעתים לעבור את גבול הטעם הטוב ואף להפוך לעבירה פלילית. בחודש שעבר הסתיים משפטו של חנן עדאקי, קצין הביטחון של רשת בתי הדיור המוגן משען, שפוטר מעבודתו לאחר שהתקין במטה החברה ובמגרש החנייה הצמוד עשרות מיקרופונים ומצלמות זעירות. בית הדין הארצי לעבודה דחה את בקשתו להחזירו לעבודה ומתח ביקורת על מעשיו, שכללו הצבת מצלמה נסתרת שכוונה לאחת ממזכירות המנכ"ל במטרה לתעד את מעשיה בכל שעות העבודה. משען אינה היחידה: מצלמות מעקב מותקנות גם ברשתות השיווק הקמעונאיות - ליד הקופות ואפילו בכניסה לחדרי השירותים - כדי לאתר עובדים הגונבים כסף או מצרכים.
אבל צריך לסייג מעט את הדברים: גם בארגונים שבהם נהוג להאזין לשיחות טלפון או לקרוא אי-מיילים של עובדים, המעקב נעשה לסירוגין כדי לחסוך בעלויות ולא כל העובדים נתונים למעקב, אלא בעיקר אלה המועסקים במחלקות רגישות, כמו מחלקות הכספים, או עובדים שהמעסיק "מחפש" אותם בגלל בעיות משמעת, סכסוך אישי או כאלה שמידת נאמנותם לארגון מוטלת בספק.
"במקומות העבודה כמעט שאין סודות כיום", אומר ישעיהו (זיגי) הורוביץ, מנכ"ל חברת מידות, העוסקת באבחון אמינות של עובדים. "מי שבונה על כך שהמעסיק אינו מאזין לו ואינו נכנס לקובצי המחשב שלו, הוא תמים". הורוביץ מסביר כי בשנים האחרונות אמצעי המעקב עברו פנימה, לאחר שהתברר כי עיקר הנזק לארגון, והמעילות הגדולות, נגרמות על ידי עובדים, ולא על ידי גורמים חיצוניים.
מוסרים ד"ש לבוס
שולחים אי-מייל מהעבודה לחבר? תמסרו ד"ש גם לבוס שלכם, שעלול לעיין בהודעה. כך קבע באחרונה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בפסק דין בעייתי שמטיל צל כבד על פרטיותם של עובדים.
ההחלטה ניתנה במסגרת תביעה של עובדת, שטענה שפוטרה שלא כדין לאחר שהודיעה למעביד על היותה בהריון. המעביד טען שהעובדת פוטרה עוד לפני כניסתה להריון, והציג כראיה אי-מיילים ששלחה מהמחשב במקום עבודתה בניסיון למצוא מקום עבודה חלופי. העובדת טענה, שהצגת התכתובות וקריאתן מלכתחילה בידי המעביד אסורות, עקב הפגיעה בפרטיותה.
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה קבעה כי העובדת הסכימה למעשה לעיון המעביד בתכתובת האי-מייל הפרטית שלה. זאת, מאחר שידעה כי תיבת הדואר ניתנה לה על ידי המעביד לצורכי עבודה ולא לשימוש פרטי, וכי החברה הודיעה לעובדים שהיא עורכת מעת לעת ניטור של התיבות.
פסק הדין מצמצם את הזכות לפרטיות, שהיא זכות חוקתית בישראל, על בסיס הסכמה משתמעת של העובדת - ומעלה שאלות קשות. הוא צפוי לעודד מעבידים להודיע לעובדים, ואף לחייבם לחתום על הצהרה, שאין להם כל ציפייה לפרטיות במקום העבודה, וכי אפשר לצלמם, להקליטם ולנטר את אמצעי התקשורת שלהם.
בית הדין האירופי לזכויות אדם הגיע באפריל השנה למסקנה הפוכה בדיוק, ואסר על מעבידים לנטר שיחות טלפון או תכתובת אי-מייל של עובדים ללא הסמכה מפורשת בחוק (קופלנד נ' בריטניה). המשפט האירופי מתייחס בחשדנות רבה להסכמה של עובד לפגיעה בזכויותיו. האם הסכמה בנסיבות כאלה היא הסכמה חופשית, אמיתית, מרצון? כידוע, עמדת הכוח של מעביד כלפי עובד אינה מאפשרת לעובד לנהל משא ומתן על תנאי העבודה (מלבד, אולי, על השכר). לכן נוטה המשפט האירופי לדחות את האפשרות לפגוע בפרטיות של עובד בהסתמך על הסכמתו.
אם המשפט האירופי מקבל הסכמה מפורשת בצמצום, קל וחומר שהיה דוחה לחלוטין הסכמה משתמעת של העובדת, כפי שהסיקה השופטת דוידוב-מוטולה שיש במקרה זה. בטח כאשר המטרות של ניטור ההודעות אינן ברורות; בטח ובטח כאשר המעביד משתמש לבסוף בהודעות למטרות שונות מאלה שעליהן הצהיר מלכתחילה. במקרה זה הצהירה החברה המעבידה שתנטר הודעות "לאור סוג החומר המאוחסן במחשביה, חשיבותו ורגישותו, ועל מנת למנוע חדירת וירוסים מזיקים". היא השתמשה לבסוף במידע למטרה שונה לחלוטין - התדיינות משפטית מול העובדת.
שאלת הזכות לפרטיות במקום העבודה אינה פשוטה. מצד אחד, ברור שאינטרס העובד לפרטיות מתקיים גם במקום עבודתו. אי אפשר לדרוש מעובדת לעבור חיפוש גופני או לחטט בתיקה רק מפני שנכנסה לשטח המשרד. בית המשפט העליון של ארה"ב כבר קבע כי "הזכות לפרטיות היא זכות של אדם ולא זכות של מקום".
מהצד האחר, גם למעביד יש אינטרסים. הוא זכאי למנוע, למשל, גניבה ממקום העבודה, ריגול מסחרי על ידי עובדים, החדרת וירוסים למערכת המחשוב, או סכנת תביעות בגין הטרדה מינית בין עובדים.
האיזון הראוי, לדעתי, מתבסס על שקיפות (מדיניות ברורה של המעביד) ועל הסכמה (מפורשת בלבד, ואם אפשר בכתב), אבל בעיקר על התאמה בין מטרות המעביד לאופן פעולתו - תוך דגש על מידתיות. כך, למשל, סביר לחייב נהג רכבת לעבור בדיקת סמים או אלכוהול, אך לא סביר לדרוש מעובד בפיצרייה לעבור בדיקה כזאת. כך גם אפשר לצפות כי תכתובת של מנהלת מחלקת אשראי בבנק תהיה חשופה לפיקוח וניטור רבים, יותר מאשר זו של עובד בקפיטריה באותו בנק.
בעידן של אמצעי מעקב ופיקוח טכנולוגיים חודרניים, המאפשרים לעקוב אחרי עובדים באמצעות מצלמות אבטחה, סריקת אי-מיילים, ניטור גלישה באינטרנט, מעקב אחרי תנועה (באמצעות מכשירי סלולר, בדיקות סמים ומבחנים פסיכולוגייים וגנטיים, חשוב להציב תמרור ברור המורה למעביד: עד כאן.
ד"ר עומר טנא, מרצה למשפטים במסלול האקדמי במכללה למינהל.
מקומות עבודה: איפה אנחנו נמצאים; מה אומרים העובדים; מה עושים בזמן העבודה; מה כותבים באי-מיילים, SMS ופקסים
המשטרה ואתם - קרובים יותר משחשבתם
מאת אבי בר-אלי
משטרת ישראל הגישה באחרונה בקשה להקמת מאגר מידע לנתוני הטלפוניה של כל חברות הטלפון הקווי והנייד בישראל שיעמוד לרשותה. המאגר יכלול את הכלים והנתונים הבאים: חיפוש 144 (חיפוש מספר לפי שם וכתובת), חיפוש 441 (חיפוש שם וכתובת לפי מספר), גילוי המספרים החסויים ומספרי הברזל החקוקים על כל ציוד קצה - מכשירי טלפון קוויים וניידים, כרטיסי SIM (כרטיסים חכמים של טלפונים סלולריים), מחשבים ומכשירי מודם. כמו כן, ייכנסו למאגר נתונים בנוגע לכל כתובות האינטרנט בישראל וכל אנטנות הסלולר ותחומי הכיסוי שלהן.
קול הזעקה שקם בעקבות הפרסום השכיח את העובדה שנתונים אלה חשופים כבר כיום בפני משטרת ישראל. ואולם, המצאתם כרוכה בתשלום וסרבול מה, הדורש מן השוטרים חתימת שופט (לרוב, ללא התנגדות) והעברת הצו החתום בפקס לחברת הטלפוניה או האינטרנט. למשל, בהכנת "תיק תקשורת" בכל תיק חקירה מקבלים החוקרים את רשימת השיחות שניהל כל אחד מהחשודים או העדים הפוטנציאליים במשך שבועות ואף חודשים, לרבות פרטיהם האישיים של המתקשרים אליו ושל אלה שהחשוד התקשר אליהם, גם אם אינם מעורבים בחקירה.
עם שכלול מערכות הטלפוניה השתפרה גם יכולת המעקב של המשטרה אחר החשודים. בזכות היכולת לאתר מיקום של מכשיר טלפון סלולרי (איכון) מסוגלת המשטרה להתחקות אחר תנועות חשודים בזמן אמת ולעקוב אחר דפוסי תנועותיהם בעבר. אם בעבר הסתפקה המשטרה בהאזנות סתר לטלפונים הקוויים (וביצעה כ-1,000 האזנות סתר בשנה), הרי שהטכנולוגיה העכשווית (שהיתה תחילה רק בשימוש השב"כ) מאפשרת לה להאזין גם לשיחות במכשירים סלולריים.
מעבר לחשיפה באמצעות כלי התקשורת, עוקבת המשטרה בסתר אחר ההאנשים שהיא מעוניינת בהם, ואלה שבסביבתם גם אמצעים אלקטרוניים ואנושיים - מבלי שאיש בינינו יוכל לדעת כי זה עתה תועד במצלמה או נקלע לזירת מעקב. כך, לעולם לא נדע אם טכנאי הכבלים שזה עתה התדפק על דלת הכניסה לבניין או הסטודנטית השוקדת על ספרי לימוד בפארק, אינם עוסקים באותו הרגע במשימת מעקב אחר אחד ממכרינו.
רשויות החוק: איפה אנחנו נמצאים; מה אנחנו אומרים; למי התקשרנו; מי טילפן אלינו
הכביש כבר יודע איפה אתם גרים
מאת אבי בר-אלי
בישראל של 2010 יהיו פרטיו האישיים של כל אזרח גלויים לעיני גופים פרטיים - בין אם בחר לנסוע במכוניתו לביקור משפחתי, בין אם נסע ברכבת למקום העבודה או תפס את האוטובוס בדרך לאוניברסיטה. שדרוג מערכות התחבורה למיניהן מוביל לאוטומטיזציה והפרטה - שככורח המציאות גורמים לנתונים האישיים של צרכני השירותים לזלוג לידי גופים פרטיים, הממלאים את מקומה של המדינה.
בכביש חוצה ישראל, למשל, הבינו כבר בתחילת העשור כי התלות במימון הבנקאי משמעה גבייה מהירה ויעילה של החזרי החוב; וגבייה יעילה - במציאות המזרח-תיכונית - משמעה איתור מהיר של החייבים.
בהסכם מפורט וראשון מסוגו התירו משרדי המשפטים והתחבורה לזכיינית, חברת דרך ארץ, להתחבר למאגרי המידע של משרד הרישוי כדי שיוכלו להשיג את שם בעל הרכב ומקום מגוריו מיד עם עלייתו על כביש האגרה. מצלמות הפרוסות בצדי הכביש מעבירות את צילום לוחית הזיהוי של הרכב למערך הבקרה, שם מוזן המספר ונבדק מול מאגרי המידע של משרד הרישוי בידי עובדים שהוסמכו במיוחד לכך.
מציאות זו תהיה בשנים הקרובות מנת חלקם של הבאים בשערי תל אביב וירושלים (עם הקמת נתיבי אגרה מהירים), חיפה והקריות (במנהרות הכרמל ובכביש עוקף קריות), ושל כל הנוסעים לאורכו של חוצה ישראל מצומת בית קמה שבדרום ועד אליקים שבצפון.
גם אלה שיעדיפו להשאיר את מכוניתם בבית, לא יצליחו להתחמק מאובדן פרטיותם - ולא רק בגלל מצלמות בקרת הרמזורים: במהפכת "הכרטוס החכם", שמתכנן משרד התחבורה כבר בשבוע הבא, יוחלפו כרטיסי הנסיעה ברכבת או באוטובוסים בכרטיס אלקטרוני אישי, שיישא את תמונת בעליו ואת פרטיו האישיים, ושבאמצעותו יוכל לעבור מאמצעי הסעה המוני אחד לאחר ולשלם באמצעות הכרטיס.
אזרחי ישראל ילמדו בקרוב שהכרטיס, שעליו יוטבעו פרטיהם המזהים, כולל גם מידע על הנחות שלהם הם זכאים - ולכן יוכל לחשוף, בין היתר, את עיסוקם (אם הם סטודנטים או עובדי מדינה), גילם (ילדים, גמלאים) ומצבם הכלכלי (זכאי ביטוח לאומי). הכרטיס גם יאפשר מעקב אחר תנועותיהם.
במשרדי התחבורה והמשפטים מגבשים בימים אלה את רשימת ההגבלות שיוטלו על מפעילי התחבורה הציבורית, שעומדת לקראת הפרטה משמעותית נוספת. בין היתר, יוגבל משך הזמן שבו יותר למפעילים להחזיק במידע על מחזיק הכרטיס.
כבישי אגרה: באיזה כביש אנחנו עוברים; מי בעלי המכונית; עיסוק; מצב כלכלי
יש לנו גולם במאגר
מאת נורית רוט
אין כיום אדם שפרטים אודותיו אינם מצויים במאגר מידע - בין אם מדובר במועדון חברים של רשת שיווק או ברשומות מס הכנסה. החוק אמנם מחייב רישום של מאגרים וקובע כללים להפעלתם, אך נראה כי בפועל מידע רב דולף למקומות שלא היה אמור להגיע אליהם.
עו"ד דן חי, מחבר הספר "ההגנה על הפרטיות בישראל" ויו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין, מסביר כי החוק כולל הוראות סתומות. לפי החוק, בעלי מאגר יכולים להשתמש במידע שבו רק למטרות שבעבורן הוקם. ואולם ניתן ליצור הגדרה רחבה ועמומה, שתהיה נתונה לפרשנותו האישית של השופט אם מישהו יפנה לבית משפט ויטען שנעשה שימוש שלא כדין במאגר.
חי מדגים את המצב הבעייתי בתחום באמצעות סיטואציה יומיומית: "אם אתה חבר מועדון בסופר מסוים, לבעל הסופר יש מידע רב עליך: מה אתה צורך, כמה, באיזה שעות אתה נוהג לקנות. אין לנו יכולת לדעת אם הוא מעביר אחר כך את המידע הזה לעסקים אחרים. זה לא ראוי שיצטבר עלינו כל כך הרבה מידע באופן לא מוסדר. אין מניעה לאסוף את המידע הזה, אבל לא ברור מה עושים אתו הגופים ששומרים עליו".
עו"ד חיים רביה, שהיה חבר בוועדת שופמן שעסקה בבחינת החקיקה בתחום מאגרי המידע, אומר שבשנים האחרונות הפיקוח על החוק היה מינימלי ולא הוגשו כל אישומים בתחום. לדבריו, ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהעניקו הגנה לזכות לפרטיות באמצעות חקיקה שנחשבה מודרנית ומתקדמת. ואולם מפני שפרטיות תלויה מאוד באמצעים טכנולוגיים, ישראל התחילה לפגר, ובשנתיים האחרונות נהפך הפער לבלתי נסבל.
לדברי רביה, אחד הרעיונות המרכזיים שעלו בוועדה היה להחליף את חובת הרישום בהנהגת פיקוח ואכיפה. עם זאת, הוועדה המליצה להמשיך ולחייב ברישום מאגרים רגישים במיוחד, למשל כאלה הכוללים מידע גנטי או מידע על נטייה מינית.
עניין אחר שנדון בוועדה היה מתן כלים לאכיפה אזרחית. הוועדה הכירה בכך שאכיפה מטעם המדינה לא עלתה יפה ויזמה תיקון שהועבר בחוק ביוני האחרון, שקובע פיצויים ללא הוכחת נזק על פגיעה בפרטיות. הוועדה גם המליצה לאפשר הגשת תובענות ייצוגיות על פגיעה בפרטיות. "עד לאחרונה לפגיעה בפרטיות לא היה מחיר ולא היה תמריץ לתבוע בגינה", אומר רביה.
ברשות למשפט וטכנולוגיה במשרד המשפטים מגבשים כעת תזכיר חוק בהתאם להמלצות דו"ח שופמן. עם זאת, רביה מבקש להזהיר: "אנשים חושבים על פרטיות בהקשרים של תאגידים ושוכחים שהמידע הרבה יותר מסוכן כשהוא נמצא בידי המדינה. יש לכך כמה סיבות: המדינה אוספת את המידע מכוח חוק, לדוגמה דיווחים למס הכנסה; יש בידה מידע גדול לאין שיעור מאשר לגופים פרטיים; דליפות מהותיות וחמורות של מידע מגיעות לרוב מהמדינה; ולמדינה יש אינטרסים רבים לאיסוף המידע ולא אינטרס אחד כמו שיש לתאגיד".
מאגרי מידע: מידע גנטי; דיווחי מס; נטייה מינית ובעצם - הכל