בשבוע שעבר נחגג יום הולדתו ה-25 של אמוטיקון (סמלים מקוונים). באותו יום ב-1982 ציין סקוט פאלמן, פרופסור מפיטסבורג, שבדואר האלקטרוני של הסטודנטים שלו חסרים "שפת הגוף וטון הקול" כדי להביע ברכות והומור. וכך נולד סמיילי, ואתו לקסיקון שלם של סמלים, שנועדו להחדיר רגשות אנושיים לאלפבית קפוא. באל"ף עד תי"ו די היה לשקספיר, מילטון, קיטס ושלי, אך אין הן מתאימות לחנון הגלובלי העכשווי.

האינטרנט הוצף בתגובות בשבוע שעבר. היה מי שאמר, כי לסמל (-: לא היו מעולם עיניים, אף וחיוך, אלא רק לגלוג. אהובה עלי תשובתו של נבוקוב למראיין ב-1969: התשובה, אמר, יכולה להיות מובעת רק על ידי "סוגריים המונחים על גבם" - חיוך.

השפה המקוצרת ברשת גרמה לפעמים כאב ומבוכה בלי כוונה. וכך הופיעו לא רק סמלים מחייכים, אלא גם זועפים או מביעי אהבה או הפתעה. עקב כך הוצאו מקבריהם סימני פיסוק שחלפו מן העולם. האמוטיקונים נהפכו לסמלים רשמיים של לקסיקון האינטרנט.

לעתים רחוקות אני שולח אי-מייל אישי או מסרון שאינני מתחרט עליהם אחר כך. העט המיושן האט את המעבר מהדיבור הטבעי לכתב הבלתי טבעי, נתן זמן למחשבה. המלה נשקלה היטב קודם שהועלתה על הנייר ונשלחה בדואר. ואילו על המקלדת כותבים במהירות ומאלתרים. המחשבות הראשונות דוהרות לתוך מלים. מעליהן מרחף "שלח" האימתני, ומאחוריו אורבות מאות קישוריות (לינקים), כתובות וגם הנחיות שגויות. על "שלח" לוחצים תמיד מהר מדי.

אחר כך באה החרטה: "הייתי צריך לקרוא שוב". לא פלא שאנחנו עורגים לתרופת האמוטיקון המרגיעה. איך הסתדרנו בלעדיו? איכשהו הצלחנו להביע אהבה, כאב, חרטה, כעס ושמחה בחסות מילון אוקספורד. השתמשנו בנוצה, בעט נובע ואפילו במכונת כתיבה. ואם משהו השתבש, היה לנו הטלפון ככלי גיבוי - להתנצלות.

ויל שוואלבה ודייויד שיפלי, המלמדים נימוסים והליכות ברשת ("נטיקט" netiquette), כותבים: "כשכותבים אי-מייל לא מתנהגים בצורה טבעית. כועסים יותר, מודעים פחות, נפגעים בקלות רבה יותר, ואפילו רכלנים ודו-פרצופיים יותר". איך להשתמש בכלי הזה? האם להתחיל ב"א.נ.", או ב"היי, חמודי", או לגשת ישר לנושא? האם לפזר אותיות מודגשות, סימני קריאה ואמוטיקונים בניסיון נואש להביע ניואנסים?

למלים פשוטות כמו "בבקשה", "תודה" ו"סליחה" יש מאה מובנים מרומזים כשהן נאמרות בקול, אך הן חסרות הבעה כשהן על המסך. אך מי צריך את "האם אשווה אותך ליום קיץ" כשאפשר להסתפק ב-URGr8 ("את גדולה")?

אי-מייל משמש גם במקום טלפון, אבל שלא כמוהו הוא כלי מרחיק. הוא לא רק מבטל את טון הקול, אלא מונע תגובה. הוא שיחה חד-כיוונית, על כל גסות הרוח שבכך.

אי-מיילים צריכים לשאת אזהרת בריאות סטנדרטית: "המסר הזה עלול בלי כוונה להטעות או להכעיס אותך. אם יש לך ספק, ענה בטלפון או פנה ליועץ מקצועי". על פי שיפלי ושוואלבה, אי-מייל צריך להיות אפוף חיבה, או מוגבל לחילופי דברים רשמיים. אין הוא יעיל בהעברת הומור או ביקורת, בשורות רעות או רגשי אהדה. מי שרוצים לתקשר בכנות עם יצור אנושי אחר, עדיף שיתקשרו בטלפון.

ויותר טוב: קחו נייר ועט ועשו משהו שאולי לא עשיתם זמן רב - כתבו מכתב. מי שיקבל אותו ישתומם וישמח על שהקדשתם לכך מזמנכם. כיתבו כל מה שרציתם לומר, ואני מבטיח שלא תצטרכו להשתמש באמוטיקונים.