 |  |
|
מותו של המשוטט ברשת
גן עדן, או אובדנו של המשוטט? משרדי פייסבוק בפאלו אלטו, קליפורניה | צלם: pshab
המשוטט, הדמות המקושרת לפריז של המאה ה-19, מצא תחייה קצרה ברשת - אך לא עוד. מה אומר מותו של המשוטט על עתיד הרשת?
11.02.12 | 14:39Internet
כשעברתי על שורה של מאמרים ישנים על עתיד האינטרנט לפני כמה ימים, מאמר קטן ועלום מ-1998 - שפורסם, מכל המקומות, באתר אינטרנט בשם “קרמיקה היום" - תפס את עיני. כשהוא חוגג את עלייתו של ה-cyberfl?neur, המשוטט ברשת, המאמר צייר עתיד דיגיטלי מבטיח, מלא בעליצות, עניין וגילויים מקריים, שהמתינו לטיפוס המקוון המסתורי הזה. החזון הזה של המחר נראה כמעט בלתי נמנע בתקופה בה “מה שהעיר והרחוב היו למשוטט, כך הפכו האינטרנט ואוטוסטרדת המידע למשוטט המקוון".
מסוקרן, פניתי לגלות מה קרה למשוטט ברשת. בעוד שמצאתי במהירות אנשים אחרים מאותה תקופה שהאמינו שה-fl?nerie תפרח ברשת, המצב העלוב של האינטרנט של היום רומז שהם טעו ובגדול. המשוטטים ברשת הם מיעוט שבמיעוט, בעוד שעצם מושג השוטטות ברשת נראה כסותר את עולם המדיה החברתית. מה השתבש? והאם אנחנו צריכים לחשוש?
לדבר על ההיסטוריה של השוטטות יכול להיות דרך טובה להתחיל לענות על השאלות הללו. הודות למשורר הצרפתי שארל בודלייר והמבקר הגרמני וולטר בנימין, ששניהם ראו את המשוטט כאחד מסימני המודרניות, דמותו (וזה היה בבירור “דמותו" ולא “דמותה") קשורה כיום בעיקר לפריס של המאה ה-19. המשוטט היה מטייל בניחותא ברחובותיה ובמיוחד בשדרות הקשתות שלה - שורות חנויות מלאות חיים וסטייל, מכוסות על ידי גגות זכוכית - כדי לטפח את מה שאונורה דה בלזק כינה “הגסטרונומיה של העין".
בעוד שלא הסתיר במכוון את זהותו, המשוטט העדיף לטייל בעילום שם. “האומנות בה מתמחה המשוטט היא זו של לראות מבלי להיתפס מביט", אמר פעם הסוציולוג הפולני זיגמונט באומןיה אנטי-חברתי - הוא נזקק לקהל האנשים כדי לשגשג - אבל הוא לא השתלב בקהל, והעדיף לשמר את בדידותו. והיה לו את כל הזמן שבעולם: היו דיווחים על משוטטים שלקחו צבים לטיולים.
המשוטט תעה בשדרות הקניות, אבל הוא לא נכנע לפיתויי הצרכנות; שדרת הקשתות הייתה עבורו הדרך אל חוויה רב חושית עשירה - ורק אחרי כן מקדש של צרכנות. מטרתו הייתה התבונן, לטבול בקהל, להפנים את רעשיו, את הכאוס שלו, את ההטרוגניות שלה, את הקוסמופוליטניות שלו. מעת לעת, הוא היה מספר את שראה - כשהוא סוקר גם את עולמו הפרטי וגם את העולם הגדול - בצורה של מאמרים קצרים בעיתונים היומיים.
קל לראות, אם כן, למה שוטטות ברשת נראתה כמו כזה רעיון מושך בתחילת ימי הרשת. הרעיון של חקירת החלל המקוון כשטח בתולי, שעוד לא יושב על ידי ממשלות ותאגידים, היה רומנטי; הרומנטיקה הזו אפילו השתקפה בשמותיהם של הדפדפנים המוקדמים (אינטרנט אקספלורר - חוקר הרשת, נטסקייפ נאביגייטור - נווט נטסקייפ).
קהילות מקוונות כמו גאוסיטיז וטרייפוד היו שדרות הקשתות המקוונות של אותה התקופה, כשסחרו בדברים המוזרים והנדירים ביותר, בלי שום היררכיה שתדרג אותם לפי פופולריות וערך מסחרי. איביי של אז היה מוזר יותר מרוב שווקי הפשפשים; שיטוט בדוכנים הוירטואליים שלו היה הרבה יותר מהנה מקנייה של מה מהפריטים. לתקופה קצרה באמצע שנות ה-90, נראה שהאינטרנט באמת עשוי להוביל לרנסאנס לא צפוי של השוטטות.
עם זאת, כל מי שחלם כך על האינטרנט כמפלט עבור הבוהמיינים, ההדוניסטים והאידיוסינקרטיים, כנראה לא הכיר את הסיבות מאחורי העלמותם של המשוטטים המקוריים.
במחצית השנייה של המאה ה-19, פריס חוותה שינוי מהיר ועמוק. רפורמות הארכיטקטורה ותכנון העיר שקודמו על ידי הברון אוסמן בזמן שלטונו של נפוליאון השלישי היו משמעותיות במיוחד: רחובות קטנים מימי הביניים נהרסו, בניינים מוספרו לצורך אדמיניסטרציה, שדרות פתוחות ורחבות ידיים נוצרו (הן נבנו גם כדי לשפר את ההגיינה, וגם כדי למנוע חסימת דרכים על ידי מהפכנים), מנורות הגז ברחובות שגשגו והפיתוי הגובר של בילוי זמן מחוץ לבית שינה את העיר באופן רדיקלי.
גם לשינויים טכנולוגיים וחברתיים היתה השפעה. הופעתה של התנועה ברחובות הפכה את הטיול מלא התהיות למסוכן. שדרות הקשתות הוחלפו במהרה על ידי חנויות כלבו גדולות ותועלתניות יותר. רציונליזציה כזו של חיי העיר הובילה את המשוטטים למחתרת, והכריחה את חלקם לנקוט במעין “שוטטות פנימית" שהגיעה לשיאה בגלות העצמית של מרסל פרוסט בחדרו המרופד שעם (שהיה ממוקם, באופן אירוני, בשדרת אוסמן).
משהו דומה קרה לאינטרנט. הוא עלה על זהותו השובבה המקורית, וכבר אינו מקום טוב לטיול - הוא מקום בו עושים דברים. כמעט אף אחד לא “גולש" יותר ברשת. הפופולריות של פרדיגמת האפליקציות, בה יישומים ייעודיים לטאבלטים וסלולר מסייעים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים בלי לפתוח את הדפדפן או לבקר בשאר האינטרנט, הפכה את השוטטות ברשת לפחות סבירה. העובדה שכל כל הרבה מהפעילות המקוונת של ימינו סובבת סביב קניות - מתנות וירטואליות, חיות מחמד וירטואליות, מתנות וירטואליות עבור חיות מחמד וירטואליות - גם כן אינה מסייעת. טיול בגרופון לא דומה לטיול בשדרת קשתות, אונליין או אופליין.
הקצב של הרשת של היום השתנה גם בוא. לפני עשור, קונספט כמו השימוש ברשת בזמן אמת, בו כל הודעה בטוויטר ופייסבוק זוכה באופן מיידי לפרסום, עדכונים ותגובות, היה בלתי נתפס. היום, זה הנושא החביב על עמק הסיליקון.
זה לא מפתיע: אנשים אוהבים מהירות ויעילות. אבל לעמודים הנטענים-לאיטם מפעם, יחד עם הרעש המוזר של המודם, הייתה פואטיקה מוזרה משלהם, כשפתחו חללים חדשים למשחק ופרשנות. לעתים, האיטיות הזו הייתה גורמת לנו לשים לב שאנחנו יושבים מול מחשב. אבל הצב הזה אינו עוד.
באותה העת גוגל, בנסיונה לארגן את כל המידע בעולם, הופכת את הביקור באתרים בודדים למיותר, בדיוק כפי שהקטלוג של בית הכלבו סירס הפך את הביקור בחנויות פיזיות למיותר כמה דורות לפני כן. התשוקה הגדולה האחרונה של גוגל היא לענות על השאלות שלנו - לגבי מזג האוויר, שערי המרת מטבעות, תוצאות המשחק של אתמול - בעצמה, בלי שנצטרך לבקר באתרים אחרים כלל וכלל. פשוט הכניסו שאלה לעמוד הבית של גוגל, והתשובה שלהם תופיע בראש תוצאות החיפוש.
בין אם קיצורי דרך כאלה פוגעים בתחרות בענף החיפוש (כפי שטוענים המתחרים של גוגל) היא לא שאלה רלוונטית; כל מי שמדמיין חיפוש-מידע באופן כל כך אינסטרומנטלי, שרואה את אינטרנט כלא הרבה יותר ממכונת שאלות ותשובות עצומה, כנראה לא יבנה חללים וירטואליים ששימושיים לשוטטות ברשת.
אבל אם יש ברון אוסמן לאינטרנט של היום, הרי שזו היא פייסבוק. כל מה שהופך את השוטטות ברשת לאפשרית - בדידות ואינדיבידואליות, אנונימיות ועמימות, מיסתורין ואמביולנטיות, סקרנות והסתכנות - נמצא תחת מתקפה על ידי החברה הזו. וזו לא סתם חברה: עם 845 מיליון משתמשים פעילים ברחבי העולם, לאן שתלך פייסבוק, ניתן לטעון, תלך גם הרשת.
קל להאשים את המודל העסקי של פייסבוק (לדוגמא, אובדן האנונימיות ברשת מאפשרת להם להרוויח יותר מפרסום), אבל הבעיה שוכנת עמוק הרבה יותר. נראה שפייסבוק מאמינה כי המרכיבים המשונים שמאפשרים את השוטטות צריכים להיעלם. “אנחנו רוצים שהכל יהיה חברתי", אמרה לפני כמה חודשים שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, בתוכנית הראיונות של צ’רלי רוז.
מה שזה אומר בפועל הוסבר על ידי הבוס שלה, מארק צוקרברג, באותה תוכנית. “אתם רוצים ללכת לסרט לבד או שאתם רוצים ללכת לסרט עם חבריכם?" הוא שאל, ומיד ענה לשאלתו: “אתם רוצים ללכת עם חבריכם".
ההשלכות ברורות: פייסבוק רוצה לבנות אינטרנט בו צפייה בסרטים, האזנה למוסיקה, קריאת ספרים ואפילו דפדוף נעשים לא רק באופן גלוי אלא גם באופן חברתי ושיתופי. דרך שותפויות חכמות עם חברות כמו ספוטיפיי ונטפליקס, פייסבוק תיצור תמריצים חזקים (אך חבויים) שיגרמו למשתמשים לאמץ בשמחה את טיראניות ה"חברתיות" עד שביצוע כל אחת מהפעולות הללו בעצמם יראה בלתי אפשרי.
עכשיו, אם צוקרברג באמת מאמין במה שהוא אמר לגבי הקולנוע, יש סדרה ארוכה של סרטים שהייתי רוצה לשמוע מה דעתם של חבריו לגביהם. למה לא לקחת אותם איתך לראות את Satantago, סרט ארט-האוס שחור-לבן באורך שבע שעות מבית המפיק ההונגרי בלה טאר? כי אם תעבירו סקר בין חבריו, או כל קבוצת אנשים גדולה מספיק, Satantago יפסיד כמעט תמיד למשהו יותר מיינסטרימי, כמו “סוס מלחמה". זה אמנם לא יהיה הבחירה הראשונה של כולם, אבל זה גם לא יפיע לאף אחד - וזו טיראניות החברתיות.
מלבד זאת, זה לא ברור שצריכה של הרבה אומנות לבד היא שונה באופן משמעותי מצריכה שלה באופן חברתי? ולמה בכלל לחשוש כל כך מבדידות? קשה לדמיין חבורות משוטטים ברחובות פריס כאילו הם עושים אודישן לעוד סרט המשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". אבל עבור צוקרברג, כפי שהוא הודה בתוכנית של צ’רלי רוז, “זה מרגיש טוב יותר להיות יותר מקושר לכל האנשים האלה. יש לך חיים עשירים יותר".
זה הרעיון הזה, שהחוויה האינדיבידואלית נחותה, איכשהו, מהקולקטיב, שתומך באימוצה של פייבוק לאחרונה את ה"שיתוף ללא מאמץ", הרעיון שמעתה והלאה אנחנו צריכים לחשוש רק מדברים שאנחנו לא רוצים לחלוק; כל השאר ישותף אוטומטית. למטרה זו, פייסבוק מעודדת את שותפיה לבנות יישומים שמשתפים אוטומטית כל דבר שאנחנו עושים: מאמרים שאנחנו קוראים, מוזיקה שאנחנו מאזינים לה, סרטים בהם אנחנו צופים. אין צורך לציין ששיתוף ללא מאמץ מקל על פייסבוק למכור אותנו למפרסמים, ולמפרסמים למכור לנו את הסחורות שלהם.
זה עשוי אפילו להיות שווה את זה אם שיתוף ללא מאמיץ ישפר את החוויה המקוונת שלנו; אחרי הכל, אפילו המשוטט של המאה ה-19 התמודד בסופו של דבר עם פוסטרי פרסום וציורי קיר בטיוליו ברחבי העיר. למרבה הצער, לשיתוף ללא מאמץ יש את אותו חיסרון של “שירה ללא מאמץ": התוצרים הסופיים הם, פעמים רבות, בלתי נסבלים. זה דבר אחד למצוא מאמר מעניין ולבחור לחלוק אותו עם חברים. זה בר אחר לחלוטין להציף את החברים שלכם בכל דבר שעובר דרך הדפדפן או האפליקציה שלכם, בתקווה שהם יבחרו משהו מעניין.
מה שגרוע יותר זה שכשתוכנית השיתוף הזו תיכנס לפעילות מלאה, אנחנו כנראה נקרא את כל החדשות שלנו בפייסבוק, בלי שאי פעם נעזוב את גבולותיו כדי לבקר בשאר הרשת; למספר ארגוני חדשות, ביניהם הגרדיאן והוושינגטון פוסט, כבר יש יישומי פייסבוק שמאפשרים למשתמשים לקרוא את המאמרים שלהם בלי לבקר באתרים האמיתיים שלהם.
כפי שהסביר לאחרונה בלוגר הטכנולוגיה הפופולרי רוברט סקובל בפוסט שהגן על שיתוף ללא מאמץ, “העולם החדש הוא שאתם פשוט פותחים את פייסבוק וכל מה שאכפת לכם ממנו יזרום לו לאורך המסך".
זו בדיוק העמדה שהורגת את השוטטות ברשת: כל הרעיון של טיוליו של המשוטט הוא שהוא לא יודע מה חשוב לו. כפי שהגדיר את זה הסופר הגרמני פרנץ הסל, ששיתף לעתים פעולה עם וולטר בנימין, “כדי לבצע שוטטות, חיב אדם שלא יהיה לו שום דבר ברור מדי בראש". בהשוואה ליקום הדטרמיניסטי מאוד של פייסבוק, אפילו הסיסמא חסרת הדמיון של מיקרוסופט משנות ה-90 - “לאן אתה רוצה ללכת היום?" - נשמעת חתרנית ומרגשת. מי שואל את השאלה הטיפשית הזו בעידן פייסבוק?
לדברי בנימין, דמותו העצובה של האיש העוטה על גופו פרסומת הייתה ההתגלמות האחרונה של המשוטט. במובן מסויים, כולנו הפכנו לאנשי-פרסומת כאלה, שהולכים ברחובות הוירטואליים של פייסבוק כשפרסומות בלתי נראות צמודות לגבנו ולפנינו. ההבדל היחיד הוא שהאופי הדיגיטלי של המידע איפשר לנו לצרוך בשמחה שירים, סרטים וספרים תוך כדי שאנחנו מפרסמים אותם, באופן לא מודע.
התמונה באדיבות pshab
פורמט להדפסה
שלח באימייל
חזרה למעלה
עשרת הגדולים
- 1. טכנופיל: התנסות ראשונה ברשת הסלולר של גולן טלקום
- 2. למה ישראל היא כר פורה לחדשנות בזכרונות הבזק?
- 3. אזהרה: הסמארטפון עלול להועיל לבריאות
- 4. שעון האנדרואיד I'mWatch יושק בחודש הבא
- 5. סטארט-אפ חדש לדב מורן מבטיח לחזק את הצרכנים
- 6. למה הישראלים מפחדים להזמין חופשות באינטרנט?
- 7. וול-סטריט ג'ורנל מסמן שתי ישראליות ברשימת הסטארט-אפים השווים מעל מיליארד ד'
- 8. Stevie ו-CallApp: שתי ישראליות בתחרות הדיסראפט של טק-קראנץ'
- 9. הסיטקום הראשון ביו-טיוב עלה לאוויר
- 10. מט"ח מקים בירוחם חממה טכנולוגית
