כל החברים ברשת פייסבוק מוזמנים להצטרף, במוקדם או במאוחר, לקבוצות בעלות מטרות נאצלות כמו "להציל את דארפור", לתמוך ב"זכויות ההומוסקסואלים" וב"ברק אובמה לנשיאות" או להיענות לקריאות כמו "חיסכו במים, שתו בירה". האם הפופולריות הגואה של פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות הופכת את האקטיוויזם המקוון לקישוט בפרופיל המשתמש?

אייל רביב, מקים אתר mepeace.org המחבר בין ישראלים, פלשתינאים ואנשים משאר העולם, סבור שעדיין יש מקום לאתרים חברתיים עצמאיים. רביב, תלמיד ישיבה לשעבר, מספר ש"חזר בהרבה שאלות", שהרחיקו אותו מהדת וקירבו אותו לניסיונות לקדם את השלום. רביב עלה לישראל מארצות הברית לפני כשלוש שנים, ובתחילה תיכנן להקים את האתר ככלי לחיבור בין פעילי שלום ישראלים בלבד. אבל במפגש בין יהודים לערבים, הוא מספר, "אמר לי פלשתינאי שאני הישראלי הראשון שהוא פוגש, ואז קלטתי שהאתר יכול לגשר בין ערבים ליהודים".

למרות הרקע הירוק ועצי הזית, משתמשי פייסבוק יכולים להרגיש בבית ב-Mepeace, שהוא מעין רשת חברתית בפני עצמה הכוללת, בין היתר, עדכון שוטף של פעילויות חברי המשתמש, לצד לוח אירועי שלום שתופס מקום מרכזי באתר. הדמיון לרשת החברתית הפופולרית אינו מקרי. "אני קורא לאתר 'פייסבוק של שלום'", אומר רביב.

אבל למה לא לפתוח פשוט עוד קבוצה בפייסבוק?

"יש לי קבוצה בפייסבוק, ואנחנו משתמשים בה כדי לקדם את מיפיס. לשם כך אנחנו עושים אינטגרציה מלאה עם פייסבוק גם באלבום התמונות, גם בווידיאו וגם במוסיקה. אבל אני מתחבט בשאלה הזאת כל יום. יכולתי להקים קבוצה עם הרבה יותר אנשים בפייסבוק, אבל כאן יש עושי שלום, לא אנשים שמתחברים לרגע. אנשים שמחויבים ומתחברים זה עם זה".

עבודת גיוס זריזה

נירית וייס מאמינה בגישה הפוכה. היא מנסה לעשות נפשות למאבק נגד חוק הצנזורה ברשת ולצורך העניין פתחה קבוצה בפייסבוק, שם היא מרכזת את הקישורים העוסקים בחוק ומעדכנת את החברים. לדבריה, הבחירה בפייסבוק היתה טבעית. "פתחתי את קבוצת המחאה ושלחתי בקשת הצטרפות לרשימת חברי המצומצמת (80 חברים בלבד)", היא מספרת. "תוך יממה אחת הקבוצה מנתה יותר מ-1,000 חברים. אני לא מכירה אתר אחר שיכול לעשות עבודת גיוס כזאת, ובמהירות כל כך גדולה".

 

אבל ההתגייסות הזאת לא תמיד עובדת בפייסבוק, במיוחד לא כשנדרש מאמץ מצד החברים. באחרונה עברה שם קריאה בקרב 600 חברי הקבוצה לזכר הרוגי אוקטובר 2000 לשנות את תמונת הפרופיל שלהם ל"אחת התמונות הנוראיות מעזה. אנחנו מקיימים את ההפגנה הגדולה ביותר נגד מעשי הטבח בעזה. אנא שתפו פעולה ושלחו לכל חבריכם". מבדיקה שנעשתה לאחר הפצת הקריאה עלה כי רק מעטים נענו לקריאה, וההפגנה הגדולה היתה כלא היתה.

וייס, שמנסה לעורר לפעולה, אבל לא פחות מכך מבקשת לחנך ולהסביר, אומרת שהאדישות היחסית אינה מטרידה אותה. "אני רואה הרבה בורות בתקשורת בכל הקשור לחוק הצנזורה ברשת, חוץ אולי מכתבי המחשבים. הרבה אנשים חושבים שהחוק הזה טוב. הקבוצה בפייסבוק היא הדרך שלי להגיע לאנשים ולנסות ללמד אותם כמה החוק הזה רע".

חבל על הכסף

שי כהן, יו"ר הוועד המנהל של המכללה החברתית-הכלכלית ומנהל קהילת חיפה של החברה להגנת הטבע, סבור אף הוא שאין צורך להקים אתר מיוחד כדי לקדם תהליך סביבתי-חברתי. "צריך אולי אתר אינטרנט שאליו אפשר להעלות את החומרים שלך, אבל המשחק האמיתי מתקיים ברשתות החברתיות. אם תחשב כמה עולה להקים אתר רציני, תראה שקמפיין שיתמקד בהפקה של תכנים ויפיץ אותם ויראלית יהיה יותר יעיל. גם הרבה יותר קל לגייס פעילים לפעולה מקוונת דרך רשת חברתית".

על האדישות היחסית של חברי הרשתות החברתיות אומר כהן, "לא המדיה גורמת לאנשים להיות מעורבים, אלא המחשבה והעניין שהצלחת לעורר. רשתות חברתיות יוצרות מפגש בין אנשים, שמחליפים דעות, לעתים באופן שטחי, אבל הקשרים שנוצרים אמיתיים".

עם זאת, כהן אינו ממהר לבטל את חשיבותם של רשתות ואתרים ייעודיים כמו Mepeace או Good Neighbors blog, שהקימה יעל קינן כדי לקרב בלוגרים מישראל ומהעולם הערבי. "אם אתה עובד עם אנשים ברחבי העולם למען מטרה מסוימת, אולי אתה לא כל כך רוצה שבאותה רשת יופיעו התמונות של החבר'ה מהמילואים. במקרה כזה יש לאתרים חברתיים ייעודיים יתרון".