כשאנחנו מחכים למייל אנחנו קמלים מבפנים

תקשורת היא עניין של נימוס בסיסי. עניין שבין אדם לחברו. אבל מה קורה כששוברים את הכללים? טור אישי
Internet

1. אתה פוגש בשרגא. לשרגא יש משהו שאתה רוצה. משהו שאתה צריך. שרגא הוא מישהו שבידיו להחליט אם תקבל אתה את הדבר או יקבל אותו מישהו אחר. שרגא אומר לך, "תשלח לי מייל". אתה שולח לו מייל. חדור באמונה שלווה, בביטחון הנסוך בך מטבע היותך חבר בחברת האדם, פעיל בתנועה הקולקטיווית של התקשורת האנושית התקינה, כי תזכה לתשובה. אתה ממתין למענה. בביטחון.

"חונכת לכך מינקותך: כשאדם פונה לאדם - אדם משיב לאדם. כך מתנהלת תקשורת אנושית - אחד מדבר והשני משיב לו. גם כשאין לו דבר לומר, השני ישיב לראשון. זה עניין של נימוס בסיסי. עניין של בין אדם לחברו"

חונכת לכך מינקותך: כשאדם פונה לאדם - אדם משיב לאדם. כך מתנהלת תקשורת אנושית - אחד מדבר והשני משיב לו. גם כשאין לו דבר לומר, השני ישיב לראשון. זה עניין של נימוס בסיסי. עניין של בין אדם לחברו. המינימום שבמינימום. שרגא ישיב לך למייל. הוריך חינכו אותך להאמין בכך, לנהוג כך. "כשמישהו פונה אליך - ענה לו", הם ציוו. ואתה ציית. כל הילדים בעולם מצייתים לכך. אין אפשרות אחרת.

בעצם - יש.

שרגא לא משיב לך. לא עונה למייל. "אפשר והוא יתום", אתה מהרהר עם עצמך. "אפשר וגדל באיזה בית יתומים, רחוק מעינם המשגיחה של הורים אוהבים, מסורים, מחנכים, מורים. אחרת, למה שלא ישיב?" אבל הוא לא משיב. והוא ממשיך לא להשיב. וממשיך. וממשיך.

ההמתנה למייל התשובה שלו נהפכת לפעולה שאתה מבצע. אתה יושב על עכוזך ומצפה למייל תשובה משרגא. מייל שלא בא. והזמן עובר. ועובר. וממשיך לעבור. והישיבה על עכוזך, והציפייה, וההמתנה, נהפכים לתכלית בעבורך, לאקט שמקפל לתוכו משמעות וטעם לחיים, לחייך - כל עוד אתה ממתין לתשובה של שרגא, אתה חי, קיים, הווה, אמיתי, ממשי.

אבל מייל התשובה לא מגיע. הוא מערער את ביטחונך במציאות היותך. "אולי אני מת?" אתה שואל את עצמך. אולי הממשות הגשמית הזאת של נשימה, אוכל ושתייה, שינה, תנועה, אינה אמיתית. אתה מתחיל לפקפק בוודאות היותך. זה סיוט. המתנה היא גיהינום. אי ודאות היא דרכו של השטן לקצר חייו של אדם. אתה מוכרח לשים לזה סוף.

"אתה בוחר בפתרון ביניים: SMS. "שלום, שרגא", תכתוב לו, "האם קיבלת את המייל ששלחתי?" הא! כמה מדויק! כמה נוקב! כמה חריף! כמה ישיר מצדך! מזה הוא כבר לא יוכל להתחמק"

יש לך את מספר הטלפון של האיש. אתה מגלגל אותו על צג הטלפון הסלולרי שלך. משתעשע ברעיון - הנועז, הקיצוני - לעשות בו שימוש, לצלצל לשרגא. וכי מה תאמר לו? "אני מחכה לתשובתך"? והרי הוא ער לכך. המכתב ממך מונח בתיבת הדואר שלו, דומם, אבל מוחשי - תופס מקום, ממלא נפח. ועדיין: הוא לא מצא זמן להשיב. ואולי לא מצא עניין להשיב? ואולי יש לו תשובה עבורך, אך הוא מתעצל לכתוב אותה? מתעצל להקליד שלוש שורות. זו אפשרות קלושה - אבל היא עומדת. גם היא טובה בעיניך במצב שבו אתה נתון.

ואולי יש לו תשובה בעבורך - ואולם הוא אינו מעוניין לכתוב אותה? חושש מתגובתך במידה שתשובתו לא תישא חן בעיניך; מבקש להימנע מדיאלוג איתך - שהרי מייל תשובה על מייל שאלה עלול להוביל למייל תשובה על מייל התשובה ואז, אלוהים!, האפשרות האפוקליפטית של מייל על מייל על מייל על מייל, עד אין סוף! עד לקץ הימים - מייל ועוד מייל. אפשר שהוא מבקש להימנע מכך. לחסוך מעצמו את הצורך להתכתב אתך עד לסוף הימים.

אתה בוחר בפתרון ביניים: SMS .SMS הוא צורת תקשורת נהדרת. הוא קצר ממייל והוא מגיע היישר לכף ידו של האדם. יהא מצוי בישיבה, בארוחת ערב, טובל באמבט, שרוי במהלכם של יחסי מין ולפתע: "טי-טי! טי-טי!" הודעת SMS נכנסת. "שלום, שרגא", תכתוב לו, "האם קיבלת את המייל ששלחתי?" הא! כמה מדויק! כמה נוקב! כמה חריף! כמה ישיר מצדך! מזה הוא כבר לא יוכל להתחמק. מזה - איש אינו מסוגל להתחמק. אתה עושה זאת. אתה נוטל נשימה ארוכה, לאחר שעתיים של השתהות, שבמהלכן אתה מרענן את עמוד תיבת הדואר שלך, מקווה שהמזל ואלוהים יאירו לך פנים והוא יפתיע, שרגא יפתיע, בדקה ה-90. בשנייה ה-60 של הדקה ה-90. יפתיע אותך. שרגא. אבל הוא לא מפתיע. ואתה שולח SMS.

דקה חולפת. "טי-טי! טי-טי!" יש לך הודעה נכנסת. שייקה, יש לנו הודעה נכנסת! אתה צוהל. לי ולך, מר גולדן, יש לנו הודעה נכנסת!

מזאב.

"הי לכולם, זה מספר הטלפון החדש שלי. אנא השתמשו בו בקפידה. זאב". איזה אידיוט. שימות אמן. אתה מקלל את זאב בקול רם. מוחק את ההודעה ואת המספר החדש שלו. עונש על חוסר ההתחשבות שלו. קנס גבוה על המשחק המרושע ששיחק ברגשותיך ברגע העדין הזה בזמן. אתה ממשיך לחכות. שרגא תיכף ישיב לך. הפעם, באמת, בוודאי ובהחלט שאין כל אפשרות אחרת.

אבל שרגא לא משיב לך. שעה חולפת. ובעקבותיה אחותה. ואחריהן מתרוצצות בלאט - השעות השנייה והשלישית. שלחת את ה-SMS בארבע בצהריים. והנה כבר שמונה בערב. ושרגא - יוק.

אתה חוזר לתיבת הדואר האלקטרוני. אולי משם תבוא הישועה. גיחי-גיחי. עאלק. ממש. אין שם כלום. ובכלל, ישועה היא עניין לנוצרים. אולי, באמת, יפתה השעה עבורך להתוודות על חטאיך? אולי ישו הנוצרי בשמים ישמע וישלח את שרגא אל הטלפון הסלולרי שלו להקליד שם: "קיבלתי, תודה. אתייחס בהקדם". אפס כי: גיחי-גיחי. שרגא יוק, נו. מה כל-כך מסובך להבין פה? שרגא. יוק.

באחת בלילה אתה נואש מהסיכוי לתשובה. מקפל יממה נוספת לתוך תיבת הפנדורה המצטברת של הפרעותיך החריפות והולך לישון. מחר הוא יום חדש. מחר בוודאי יאיר השחר. על שרגא ועליך ועל התקשורת בעידן הדיגיטלי.

2. כעבור חודש אתה פוגש אותו ברחוב. את שרגא. בדרך מקרה. "שלחתי לך מייל, כמו שביקשת", אתה אומר. מופתע, המום במקצת, למעשה, מחוש ההומור הדק של מתאם הפגישות האקראיות הגדול שבשמים. "ו-SMS", אתה מתוודה, שואל, כועס, מרגיש בזעם שקט מנקר בגרונך, חופר בעורפך. "בעצם, שלחתי לך שלושה סמסים. והתקשרתי. פעמיים, אולי שלוש. כולל פעם אחת ממספר חסום". אתה מתוודה. על הכל. אין לך מה להפסיד עוד. כבודך עזב אותך ביום שבו שלחת לו את המייל השלישי: "שרגא, אני מקווה שאתה בסדר. אני מתחיל לדאוג לך. עזוב, העניין ההוא שדיברנו עליו, כבר ויתרתי עליו מזמן. אבל רק שלח לי איתות, מלה אחת, להגיד שאתה בסדר. שלך, בדאגה". אין מה לומר - ברגע הנקוב הזה בזמן כבודך התניע את הרכב ונסע רחוק. הכי רחוק שאפשר. ממך.

שרגא מופתע. הוא נבוך מאוד. הפגישה הזאת תפסה אותו לא מוכן. הוא היה עסוק בענייניו בסלולרי בשעה שעצרת אותו ברחוב. סימס למישהו. מישהו אחר. "וואלה", הוא אומר. "לא קיבלתי כלום. קטעים. מוזר". ואז הוא שואל אותך לאיזו כתובת דואר שלחת. ואתה אומר לו. והוא אומר, "מוזר. מוזר מאוד". ואז הוא שואל לאיזה מספר טלפון סימסת. והוא אומר, "קטעים מטורפים. לא קיבלתי כלום".

אתה אולי אידיוט. ועלוב. ובזוי לא במעט. אבל אתה לא טיפש. לא, אתה לא טיפש. שרגא אולי מחזיק בידו דבר שאתה רוצה, שאתה צריך, אבל הוא לא יותר חכם ממך. אתה חולץ את מכשיר הסלולרי שלך. מסמס לו בו במקום, "קיבלת?" ושומע את המכשיר שלו מצפצף. טי-טי. טי-טי. "יש לי את המספר הנכון", אתה אומר. "ויש לי את המייל הנכון. וסימסתי לך. וכתבתי לך. וקיבלת את כל ההודעות ששלחתי. פשוט לא התחשק לך לענות". שרגא אומר, "לא, נשבע לך. לא קיבלתי כלום".

ואתה אומר, "אבל אתה תקבל בקרוב. אתה תקבל בקרוב. עונש. עונש מאלוהים, שרגא. זה מה שתקבל. עונש מאלוהים". הוא מביט בך, מסויט מהרגע. מאחורי עיניו אתה רואה את המחשבה "אף אחד לא יאמין לי כשאספר את זה", מתגלגלת. אתה אומר לו, "תהיה בן אדם, שרגא. תהיה בן אדם. לא כולם טיפשים. לא כולם אפסים מוחלטים, שרגא. אלוהים מסתכל, שרגא. אלוהים קורא את המיילים שלך. יש לו גישה גם לסלולרי שלך. תנהג באנשים בכבוד, שרגא. כשמישהו פונה אליך - תענה לו. אתה בסך הכל שרגא. זה כל מה שאתה - חתיכת שרגא קטנה. זה הכל". ואתה מסתלק משם. משאיר את שרגא ברחוב. מזועזע.

בלילה אתה פונה לאלוהים אחרי שנים רבות שבהן לא קראת לו: "אלוהים", אתה מדבר אליו, "תעניש בבקשה את שרגא. עשה, בבקשה, שאיש לא ישיב לו לאף מייל לעולם. שאף SMS שהוא ישלח לא יזכה למענה. אף פעם. עשה את זה, אלוהים. בבקשה. בשבילי".

טי-טי. טי-טי. פועם לבך.

וקטנה לסיום

ובמאי הקולנוע רון הווארד אמר, "כששואלים אותי שאלה עליה אין לי תשובה, אני אומר 'אני לא יודע'. וכששואלים אותי שאלה עליה יש לי תשובה אני אומר 'אני יודע, אבל זה יעלה לך כסף'".

עוד בנושא - חיים של אחרים | הצד הטוב של הספאם | הקשישים זמינים יותר למייל | המסקנה: האינטרנט הופך אותנו לטיפשים, שמנים ועצלנים

לקבלת עידכונים מ-TheMarker IT, הרשמו לניוזלטר שלנו

פורמט להדפסה

שלח באימייל

חזרה למעלה

מאמרים קודמים של שי גולדן

כשאנחנו מחכים למייל אנחנו קמלים מבפנים
28.08.08 | 11:24
תקשורת היא עניין של נימוס בסיסי. עניין שבין אדם לחברו. אבל מה קורה כששוברים את הכללים? טור אישי
להקת הקליק
04.07.08 | 11:53
מחאה אינטרנטית אינה קול צעקה. היא שתיקה ריקה, מפונקת, עצלנית ולמען האמת גם מתחסדת. עושים בה שימוש כי היא אינה דורשת שום מאמץ ושום מחויבות
היכנסו כבר לאוטו וניסע
16.05.08 | 10:06
מדינה משונה, ישראל. יד אחת חותמת על צו איסור פרסום בפרשיית השוחד של ראש הממשלה והיד השנייה מוציאה הודעה לעיתונות שלפיה בכוונת בזק לשדרג את מהירות הגלישה למשקי הבית הפרטיים ל-20 מגה ביט

מאמרים נוספים >>