עמיתי גיל נכנס לחדרי ובעיניו סקרנות. "הי גיל", אני אומר לו. גיל מעיף מבט חטוף לצדדים ולאחור, מוודא שהדלת סגורה. "מה קורה?" הוא שואל בקול כבוש, כמעט בלחישה. "באיזה עניין?" אני שואל. גיל מסיג מעט את ראשו לאחור ונועץ בי מבט של "עלי לא עובדים, חביבי". "אין לי מושג על מה אתה מדבר", אני אומר, וגיל קם ממקומו, נאנח, מזקיף גבה ויוצא.

מוזר, אני אומר לעצמי. השלישי מהבוקר שמתנהג כך. הבוקר טוב של אדווה בכניסה לקומה נשמע יותר כמו שלא תדע צער, ומאירה החביבה, שבימים כתיקונם עטה עלי עם שלל הצרות שהצטברו מאמש, מילמלה משהו על פגישה שהיא חייבת לרוץ אליה. "נדבר בהמשך", אמרתי, ומאירה אמרה שזה יהיה ארוך, ורצה במסדרון לעבר פגישה לאין קץ.

אני טרוד בניסיונות לפענח את מה שמתרחש כאן, מאחורי גבי ובעצם מתחת לאפי, וצלצול הטלפון מחזיר אותי מבועת למציאות. על הקו גבי, הסמנכ"ל החדש. "בוקר. סטטוס? חריגים? שוטף? שלח דו"ח". גבי בחור יעיל, עוד מימיו כמג"ד בשריון. השיחה מרגיעה אותי. הנה, ביקש דיווח, פנה אלי, זקוק לי. אני מדווח, משמע אני קיים. הכל בסדר - למזכירה היה מצב רוח רע, מאירה אכן מיהרה לפגישה, וגיל? תמיד מדמיין איזו קונספירציה ברקע. מה חדש?

מיד אצא לסיבוב המסדרון האהוב עלי. חלק חשוב בניהול. מפגש בלתי אמצעי עם עובדים זוטרים, ללא משוא פנים ובגובה העיניים. "נו בתיה, מה עם הטבלאות? חשוב, חשוב מאוד". "בוקר טוב אלכס, איך התינוקת? לא נותנת לישון, אה? הא הא". גם הבוקר המסדרון הומה זוטרים המשוועים למלות החסד שלי. אלא שהפעם מתרחשים הדברים אחרת. המסדרון מתרוקן מאדם, כולם חוזרים בבהילות לחדרים וסוגרים את הדלתות. אני עומד בודד על השטיח הכחלחל, וכתמי הקפה שעליו בולטים מתמיד. הם בורחים ממני? אני שואל את עצמי. לא יכול להיות. אני המנהל פה. גבי הרי ביקש סטטוס. התחושה לא טובה. אני פוסע במסדרונות ריקים וארוכים, אין איש בא לקראתי, ואפילו השקדים והצימוקים שאני מוצא במטבחון לא מעודדים את רוחי.

אבל הנה נפש חיה. דמות בשר ודם קרבה אלי בצעד בטוח, מבלי להסיר ממני את מבטה, מבלי לחמוק ליציאת חירום. היא כל כך קרובה עכשיו, ואני רואה לה את הלבן בעיניים. אריה! אריה מהמשק. אהלן אריה! "הצטערתי לשמוע", הוא אומר לי. "שמעתי שהגבי הזה מביא במקומך מישהו מהעבודה הקודמת שלו. לא נורא גבר, תחזיק מעמד". אני נשען אל הקיר ולוקח נשימות, כמו שלימדו אותי. אחר כך חוזר למטבחון, חופן עוד צימוקים ושקדים וחוזר לחדר שלי. אני מתקשר הביתה ומקבל את לינדה המנקה. "הי", היא אומרת בקול נוגה, "מה שלומך? הצטערתי לשמוע שאשתך מצאה מישהו במקומך. תחזיק מעמד".

הכותב היה מנהל בחברת היי-טק גדולה, ועוסק כיום בתחום פיקוח בנייה וכתיבה.